אז מה אתם אומרים על חלבונים? ובלוג יפייפה אחד.

למה כולם רבים על חלבונים? מצד אחד ברור שצריך לאכול חלבונים, למדנו את זה אי שם בבית הספר היסודי. חומצות אמינו שמצטרפות לשרשראות ארוכות ליצירת חלבונים שהגוף צריך, זוכרים? מכאן ועד להחליט איזה סוג של חלבונים כדאי לצרוך יש דרך ארוכה. נתחיל עם הרגלים. עם מה באתם מהבית. רובנו באנו מבית שהמנה המרכזית על השולחן בארוחה היא חלבון מהחי כלשהו וסביבו תוספות. הכי קל בעולם לזרוק חתיכת בשר/דג למחבת או בתנור וסביב זה לארגן ארוחה. הכי קל בעולם לארגן חביתה ולחתוך כמה ירקות. אז למה לא בעצם?

מה ההבדל בין הבשר שאכלו ההורים שלנו כילדים לבשר היום? קשה לי להגיש בוודאות. אני רק יכולה להגיד שפה בארה"ב הבחירה היום היא אינסופית ומכל מה שאין בבשר הטוב יותר, קצת מבהיל מה יש בבשר הפחות טוב. כמו הורמונים, אנטיביוטיקה, המזון שהחיות ניזונות ממנו ועוד. לעמוד מול דוכן דגים ולנסות להכריע בין דג מהטבע, לעומת דג בריכות אורגני, לעומת דג בריכות לא אורגני אבל שאכל רק אוכל טבעי, קצת מוציא לי את החשק מלהחליט בכלל.

הנקודה היא שלא משנה איך אסתכל על זה, אם אבחר לאכול חיות או לא מכל סיבה שהיא. אין דרך להתחמק מההבנה שאם כולנו נאכל חיות כל יום, העולם שלנו לא יעמוד במעמסה האקולוגית. כמות שטחי היערות והטבע ששוטחו כדי לפנות מקום לגידול חיות לשחיטה, כדי שאנחנו נאכל אותם, היא לא הגיונית. כמה אבסורדי זה שהפלוצים של החיות מעמיסים על האטמוספירה. כמה מטורף לחשוב שאם היינו משתמשים באותם שטחים לגידולים שיאכילו את אוכלוסיית העולם, היו היו הרבה פחות אנשים רעבים בעולם והרבה יותר חמצן לכולנו.

מעבר לזה, מה זה עושה לגוף שלי? אני תמיד זוכרת את השלט הגדול הזה בבני ברק "אמא, הבטחת לנו עוף לשבת". למה באמת צריך יותר מעוף לשבת? תמיד יהיו מחקרים שיגידו שחייבים בשר בגלל החלבון וה B12, תמיד יהיו מחקרים שיגידו שזה שטויות ואפשר להסתפק בחלבון מקטניות וירקות ירוקים. מדע התזונה, כנראה, תמיד יהיו רצוף סתירות בעיקר בגלל שכל אחד מגיב שונה להרכבים שונים של אוכל. מישהו שפרח על פליאו או אטקינס ומישהו שנהייה מזה ממש חולה. ספורטאי טבעוני ומישהו שאין לו טיפת אנרגיה כשהוא חי על דיאטה טבעונית.

אז מה לעשות, לבדוק. להקשיב לגוף ולהתחשב בסביבה. איך את מרגישה אחרי ארוחת בוקר שיש בה ביצה? אנרגטית? מנומנמת?איך אחרי ארוחת בוקר של פירות? של שייק ירוק? צריך לקחת את הזמן ולנסות.

לביבות דוחן עם ביצה עלומה ממהבלוג היפייפה What should I eat for breakfast today 

קראמבל פירות קראנצ'י במיוחד

לאכול נקי ובריא, זה מבחינתי לנסות לאכול כמה שיותר קרוב למקור. אוכל שהוא פחות מעובד. המטרה שרוב האוכל שלי יהיה כזה ואז אני נחשפת פחות למה שתעשיית המזון חושבת שאני צריכה לאכול ואוכל יותר מה שאני חושבת שאני צריכה לאכול. הגיוני?

זה מתחיל להסתבך לי כשצריך להכין עוגות או עוגיות או כל מה שלא עשוי מירקות ופירות. תמיד איכשהו משתרבבת לי לשם איזו אבקה שהכינו במפעל מרוחק והיכולת שלי לדעת מה יש שם בדיוק היא מוגבלת. 

לכבוד חג החנוכה הוזמנו להדליק נרות, כמעט כל יום במקום אחר. זה כיף גדול ואווירת החג מורגשת מאד גם פה בניו יורק. בדרך כלל אני מזמינה אלי לנר אחד. השנה אמממ לא ממש. למה? אז ככה, יש לי עוזרת פעם בשבועיים, מרגריטה קוראים לה. לפעמים היא באה עם אחותה תרזה. השנה יצא שהיא הגיעה בדיוק בנר הראשון של חנוכה. אני בן אדם נחמד (כך אומרים) אבל יש גבול גם לזה, להזמין אלי הביתה המוני ילדים בלי תקווה לעוזרת באופק, צר לי, קטונתי, אין בי גדלות נפש שכזו ולכן, השנה נתארח. 

ואם עוד לא יצא לכם לקרוא את השיר המקסים שמסתובב על הנושא בפייסבוק, אתם חייבים להכיר את הדף "שירים קטנים", אני אשתף אצלי ובינתיים, הנה הוא:

אֵין הַיּוֹם פַּסְטָה
הָעוֹזֶרֶת הָיְתָה
מָה פִּתְאוֹם שְׁנִיצֶל
גַּם לֹא חֲבִיתָה
הִיא קִירְצְפָה אֶת הַכִּירַיִים
הֵן נִרְאוֹת כְּמוֹ מַרְאָה
אָז שׁוּם דָּבָר עִם מַיִם
שֶׁמֶן אוֹ חֶמְאָה

אֵין הַיּוֹם פֶּטֶל
שׁוֹקוֹ אוֹ תַּפּוּזִים
הָעוֹזֶרֶת הָיְתָה
לֹא צָרִיךְ לְהַגְזִים
סוֹף סוֹף לָרִיצְפָּה
יֵשׁ צֶבַע אָפוֹר
אָז מַיִם, רַק מַיִם
וּמֵעַל הַכִּיּוֹר

וּבְלִי לְהִסְתּוֹבֵב
יוֹתֵר מִדַּי בְּלִי סִיבָּה
רַק פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ
הָעוֹזֶרֶת הָיְתָה

מָה פִּתְאוֹם חֲבֵרִים?
אֲנִי אֲפִילּוּ שׁוֹקֶלֶת
אִם לְהַכְנִיס אֶתְכֶם הַבַּיְתָה
הָיְתָה פֹּה עוֹזֶרֶת!
אָז בַּחוּץ נַעֲלַיִים
וְיָשָׁר לְמִקְלַחַת
בְּלִי הַרְבֵּה מַיִם
וְכוּלָּם עוֹשִׂים יַחַד

וּבַלַּיְלָה דִּיר בָּאלָאק
אַתֶּם יוֹצְאִים מֵהַמִּיטָּה
אֲפִילּוּ לֹא לְפִּיפִּי
הָעוֹזֶרֶת הָיְתָה

ברור עכשיו?

לנר השני הבאתי איתי קראמבל שיבולת שועל, קל מאד להכנה והכי טוב להכניס אותו לתנור כך שיהיה מוכן לסוף הארוחה, אז הוא הכי קראנצ'י וטעים ויש שאומרים שעם גלידה הוא בכלל... 

אז ככה:

לחמם תנור ל 350 פרנהייט או 180 צלזיוס ולאסוף:

2-3 כוסות של פירות חתוכים, לי היו בפריזר אוכמניות ו2 נקטרינות חתוכות וקפואות שנשארו מהקיץ, בפעם הבאה אנסה עם תפוחים וצימוקים.

1/3 כוס מייפל לפירות

1-2 כף חמאת שקדים - לא חובה והכמות לפי העדפתכם)

2 כוסות שיבולת שועל גסה (לא אינסטנט)

1/3 כוס שמן קוקוס (בעונה הזו הוא מאד מוצק)

2/3 כוס מייפל

1/2 כפית קינמון

בקערה, לערבב את הפירות החתוכים עם חמאת השקדים והמייל, ככה: 

להעביר לתבנית מתאימה לתנור, ובקערת העירבוב לערבב עכשיו (לא, אין צורך לשטוף בין לבין) את שיבולת השועל, שמן הקוקוס, קינמון ומייפל ולצפות את הפירות שבתבנית בתערובת. הנה, ככה מתחילים:

את הכל מעבירים לתנור החם לשעה בערך, זה מוכן כששיבולת השועל שחמחמה וקראנצ'ית, פשוט תיגעו בה (בזהירות, זה חם), הנה, ככה: 

וזהו.

בתיאבון וחג שמח!

אנטי או פרו ביוטיקה?

הגוף שלי הוא המעבדה שלי. אני עושה עליו המון נסיונות. הוא מערכת סבוכה שמנוהלת על ידי מחשב שעובד ביעילות מדהימה. הוא לא מחסיר פעימת לב בלי סיבה ממש טובה, הוא לא שוכח לנשום גם שאני נרדמת ושוכחת לרדת תחנה ברכבת. הוא כל כך הרבה יותר מאורגן ממני בכל יום ובכל שעה שלפעמים אני מניחה שהוא קצת נעלב כשאני שוכחת לשתות כוס מים או לחילופין את הארנק בבית, כן אני קצת חובבנית לעמותו.

באמת, הפער בין רמת התיפעול של הגוף שלי את עצמו ורמת התיפעול שלי אותו, הוא די משמעותי כשחושבים על זה. אם הוא יכול היה לדבר הוא בטח היה קצת מתמרמר עלי, בכל זאת הוא נושא גנים פולניים כשרים למהדרין.

היינו נפגשים לארוחת צהריים למשל, הוא היה יושב למולי בפרצוף רציני ואומר בוודאי, נירית, יש כמה נושאים שרציתי להעלות בפגישה ביננו. בהתחלה, אני מניחה, הוא היה סוקר את יחסינו ותרומתו למצב, כמות שעות העבודה שהשקיע, כולל שעות נוספות. איך מעולם לא שבת, תמיד עבד לילות, שבתות וחגים ללא תלונה. איך כשהייתי קטנה ונפלתי פעמים אין ספור, שוב ושוב נפצעו הברכיים והוא מצידו, הגליד וסגר את הפצע, רק כדי שיפתח שוב ברכיבה הבאה על האופניים או בקפיצה האתגרית הבאה משלוש מדרגות יחד. מעולם, לא התלונן ורק לעיתים רחוקות דרש מנוחה שגם בה המשיך לעבוד, לתחזק, להפעיל, לשלוח הורמונים למלא תפקידים ואנזימים וכל שאר השליחים. ואני אקשיב ואשמע ואבין ואפילו אודה לו.

ואז הוא ישאל, אז מה היה בשבוע האחרון? ואני אאלץ להסביר, אז תשמע. היתה בעיה, נדרש פיתרון מהיר, אני באמת מצטערת. אלון נסע ונשארתי לבד עם שתי הבנות והשן כאבה. אני יודעת, בדרך כלל קצת מיי מלח ואתה מתגבר, אבל פחדתי שאשאר עם שתיהן לבד והמצב יתדרדר ובפעם האחרונה שכאבה לי שן, זה היה ממש נורא ולא סיפרתי לך, אבל טיפולי שיניים בארה"ב, זה נורא יקר, הביטוח לא מכסה. אני באמת מצטערת, אבל הייתי חייבת לבחור, אנטיביוטיקה או לקחת סיכון ולראות מה יהיה. באמת סליחה.

נו, הוא ישאל, זה היה שווה את זה? אני לא בטוחה. הדלקת בשן חלפה, אבל ההשפעה של האנטיביוטיקה היתה די קשה.
מה הרגשת? אז ככה, תוצאות המעבדה האישית שלי היו לא טובות במיוחד. כאבי בטן כל השבוע, קצת כאב ראש, עייפות מרגיזה ואפילו מצב רוח דיי מבאס אני מודה. אז למה לא לקחת פרוביוטיקה מההתחלה? אתה צודק, הייתי צריכה. בהתחלה חשבתי שאני סתם מגזימה. חשבתי שהכאב בטן מקרי, שאולי אכלתי משהו שלא הסתדר. לא באמת הקשבתי לך.
ואז הוא יביט ויסלח כמו תמיד (אני מקווה) ויחזיר את המצב לקדמותו והכל יסתדר גם הפעם. היכולת הזו של הגוף לרפא את עצמו , אם רק נותנים לו, באמת מעורר השתאות. ומה הוא בסך הכל מבקש? אוכל טוב, קצת רוגע, שמחה ולנסות להמנע ממה שמזיק לו. לא מופרך ולא מאד מסובך.

הגוף שלי היה המעבדה שלי כל השנה האחרונה, ניסיתי עליו סוגים שונים של אכילה בגלל הלימודים. ניסיתי עליו רק דברים טובים כמובן והוא החזיר לי מיד בדיווחים מאד מדוייקים. הוספתי מים, הרגשתי וראיתי תוצאות, הוספתי ירקות ופירות, הורדתי ברעלנים מכל מיני סוגים וזה מדהים כמה מהר הרגשתי בתוצאות.

השבוע הניסוי נערך שלא מתוך כוונה ומודעות, אבל גם הפעם קיבלתי תוצאות מיידיות. אני לא נגד תרופות ואנטיביוטיקה בכלל, אחרת אני מניחה שלא הייתי לוקחת. כשנולדתי חליתי די מהר ולולא כמויות די גדולות של אנטיביוטיקה, כנראה שלא הייתי כותבת את השורות האלה כלל ואני לחלוטין מודעת ליתרונות הרפואה המודרנית ומוכירה תודה רבה על קיומה. היא הצילה כמה אנשים שאני אוהבת ועדיין מצילה. מצד שני ובעיקר אחרי השבוע, אני גם מבינה באופן הכי מוחשי, כמה אני צריכה גם לשמור על עצמי מפני הפגיעה שתרופות יכולות לגרום וזה אפילו בלי שימוש לקוי.

ורק כדי לסבר את האוזן (או את העין במקרה הזה), טעויות בשימוש בתרופות הן הסיבה השלישית למוות בארצות הברית (אחרי מחלות לב וסרטן), שלא נדע.

ילדים אוכלים בריא!? וגם פנקייקס!

לא משנה מאיזה כיוון מתחילה השיחה על אכילה נכונה, היא תמיד תגיע לילדים ומה עושים איתם ואיך גורמים להם לאכול בריא יותר.

כשהבת הראשונה שלי נולדה זה היה די פשוט. בבית היא אכלה בריא. בגן היא אכלה בריא והיא התחילה להחשף לממתקים וחטיפים רק בגיל מאוחר יחסית, הגיל בו התחילו ימי ההולדת בגן שלה. עם הקטנה זה היה כבר אחרת, ההפרש בין שתיהן, של שנה וחצי, למעשה חשף אותה שנה וחצי קודם לממתקים וחטיפים.  

הבנות שלי קמות בבוקר ואוכלות מה שאני נותנת להן, הולכות לבית הספר עם אוכל שאני הכנתי ושמתי להן בתיק, באות הביתה ואוכלות מה שיש בבית ושוב בארוחת ערב, הכל באחריות שלי או של אבא שלהן כמובן, תלוי מי מכין, אבל הבנתם את התמונה. אם הן הולכות לחברים, אין לי שליטה שם וזה בסדר גמור, יש עולם בחוץ והן יסתדרו איתו, אני בטוחה. הנקודה היא שיש לנו שליטה מוחלטת על אחוז ניכר ממה שהן אוכלות וההרגלים שלהן תלויים לחלוטין בי ובאלון.

אז מה אפשר לעשות?

לחשוב מה חשוב לנו שהם יאכלו.

חשוב לי שהן יאכלו כמה שיותר ירקות ופירות. המטרה שלי היא ליצור התנייה ממש שארוחה בלי ירקות תרגיש שחסר בה משהו. המון זמן ניסיתי להכין להן ירקות מבושלים וזה לא ממש הלך, עד שנפל לי האסימון. אם הן אוהבות ירקות טריים, שיאכלו ירקות טריים, בכל ארוחה יהיה סלט או ירקות חתוכים או כל צורה אחרת של ירקות טריים שעולה על דעתכם. אני עדיין מבשלת ירקות לנו ומציעה להן לטעום תמיד. הרבה ילדים לא יסכימו לטעום חתיכה אבל יסכימו לתת לק למשהו חדש ורוב הפעמים הם יגידו איכס. בלי פאניקה בבקשה ובלי דרמות. תגידו אוקיי, תמשיכו הלאה ותמשיכו להציע בפעם הבאה. תסבירו גם לילדים שחוש הטעם משתנה כל הזמן ושווה לנסות. כל כך הרבה דברים שאני אוהבת היום לא אהבתי בתור ילדה. תמיד שווה לנסות.

עזר לי להבין איזה טעמים הן כן אוהבות ולרתום את זה. הבנות לא אוהבות קטניות כמעט בכלל ולקח לי זמן להבין שבעצם חומוס שהן אוהבות זו קטניה (דההה) ואם אני מכינה אותו בעצמי אז זו אופציה לא רעה בכלל.

השלב הבא היה מה לא והיה לי חשוב להקטין את תכולת הסוכר במזון של כולנו. הכמות המומלצת על ידי משרד החקלאות האמריקאי לסוכר מעובד, היא 10 כפיות סוכר ליום למבוגר.אמריקאי ממוצע. תחשבו על הגודל של אמריקאי ממוצע. הבת שלי היא בערך שישית ממנו, מה זה אומר? זה אומר כמה שפחות. אבל איך?התחלתי לבדוק תוויות. 5 גרם סוכר הם כפית אחת. בשקית אישית של m&m יש 31 גרם, יותר משש כפיות. מבאס, לא? כבר שווה למצוא ממתק אחר שמספק יותר ומכיל פחות סוכר. 

במה שעובד לאורך זמן הוא שמירה על מתיקות מתונה שמקטינה את הצורך שמתוק. פרי בבוקר ופרי אחר הצהריים, מוריד בצורה ניכרת את הדרישה למתוק. הבנתי שאני מציעה מתוק בתור הפתעה או פינוק, איזה כיף זה לבוא מהעבודה עם הפתעה מתוקה לילדים. אז המודעות די חיסלה לי את הנטייה הזו, אני שומרת אותה למידי פעם. מה שבטוח, כמות הפעמים שהסתכלתי בחנות על ממתק מגניב להביא לבנות ועצרתי ולא הבאתי, כבר חסכה לי קצת כסף. 

זה לא אומר שאני לא עושה את זה לפעמים, ובטח כשזה ממש שווה את זה. רק בשבוע שעבר טיילנו בעיר בטמפרטורה חד ספרתית, נכנסנו לחנות המופלאה של ליידי גודייבה ושתינו את השוקו החם הכי טעים בעולם (לפחות). אגב, אחרי כמות כזו של סוכר יש סיכוי סביר שהחשק למתוק דווקא יגדל ותראו שהילדים יבקשו עוד ממתקים באותו יום...

ודבר אחרון חביב - מה אתם אוכלים? מה אתם מכניסים הביתה? אפשר לשדר אכילה בריאה ממקרר מלא בפחיות קולה? אפשר לתת לטעום משהו שאתם לא אוכלים בעצמכם? אפשר להגיד לילדים שכדאי לאכול מסודר כשאני מנשנשת כל היום? הילדים הם מראה (אכזרית לפעמים) של מה שאנחנו עושים. זה צד אחד של המטבע, הצד השני הוא שהם הזדמנות לעזור לעצמנו. אני לא אבוא אליהם בטענות על מה שהן עושות כשאני עושה בדיוק אותו הדבר, אני אנסה לתקן את זה בעצמי ולהיות עקבית בדרישה שלי מעצמי ומהן.

הבוקר הבנות ביקשו פנקייקס, התלבטתי קצת והכנתי הכי בריא שאני יכולה:

מתכו ן ל10 פנקייקס בינוניים:

1/2 כוס קמח רגיל

1/2 כוס כוס קמח כוסמין 

אפשר לשחק עם היחסים, התחלתי בעבר עם 1/4 כוס קמח כוסמין, אחרי שניסיתי רק עם קמח כוסמין וקיבלתי תגובות לא אוהדות במיוחד ואני מתכוונת להמשיך בהדרגה ולחזור לכמה שיותר כוסמין.

1 כוס חלב שקדים לא ממותק בטעם ווניל ועוד 1 כף (או חלב אחר ותמצית וניל)

2/3 כפית סודה לשתייה

1 כף מייפל

1 כף שמן

התערובת די סמיכה, העברתי כל פעם כף למחבת ומרחתי עם הכף לפנקייק בגודל בינוני. כשנוצרות בועות, הופכים. 

הגשנו עם שוקולד, מייפל, ריבה, וממרח חלבה שנוגה הכינה מטחינה מעורבת במייפל, אפשר לערבב אותה עם דבש או סילאן ולראות מה הכי טעים לכם. 

והכנו גם שניים עם אוכמניות שהיו לי בפריזר מהקיץ, אפשר תותים או בננות גם.

מהי הדיאטה הכי טובה שעשיתם בחיים?

אם היו שואלים אותי את השאלה הזו לפני שנה, הייתי מציינת את הדיאטה שעשיתי בגיל 15.5 בכיתה י'. הדיאטה הראשונה שלי והכי הגיונית שעשיתי, בהתחשב במגוון השטויות שניסיתי אחר כך. כשעליתי לכיתה ט', עברתי לתיכון (לא היתה אצלנו חטיבת ביניים בחולון אז) וגיליתי את... הקיוסק של בית הספר. כל יום בצהריים הייתי קונה לי פיצה עם חומוס-צ'יפס-סלט, נקניקיות והרבה קטשופ כמובן. ככה כל יום, שנה שלמה! אה ועוד פרט קטן, כשחזרתי הביתה בסוף יום הלימודים, הייתי אוכלת גם ארוחת צהריים של אמא, גם אם לא הייתי תמיד רעבה. ואמא, אם את עושה עכשיו פרצוף משתומם, יש לך את כל הזכות. אכלתי משתי סיבות, הראשונה כדי לא להעליב אותך, בכל זאת טרחת ועמלת. והשנייה כי האוכל שלך, אחד הטעימים בעולם, אם לא ה..! וככה יצא ששנה שלמה אכלתי שתי ארוחות צהריים כמעט כל יום. השינוי לא אחר לבוא ולמרות שהיית ילדה פעילה מאד, עליתי באותה שנה 7 ק"ג מכובדים מאד. במהלך החופש הגדול בין כיתה ט' לי' היה לי זמן לחשובעל העניין (תכלס, היום הייתי חובקת את המשקל הזה בשתי ידיים ולא משחררת, אבל...) וכך בכיתה י' נפרדתי בדמעות מהפיתה שלי והקיוסק (10 נקודות למי שזוכר איך קראו לו). תוך שנה, ירדו להם הקילוגרמים, לאט ובהתמדה וחזרתי להיות אני.

מספר הקילוגרמים שאיבדתי השנה, 20 וכמה שנים אחרי, דומה למספר שאיבדתי אז, בכמה הבדלים. הפעם המטרה לא הייתה מספר, אלא הרגשה ומטרה להיות בריאה יותר, שלמה יותר וחזקה יותר. הבדל נוסף ומאד משמעותי בשבילי הוא ביכולת לזהות מה לא טוב באוכל שאני אוכל. אז זה היה לי מאד ברור.

העולם חזר להיות ג'ונגל שקשה לזהות בו את פטריות הרעל מפטריות המאכל, את הפירות הטובים מאלה שאסור אפילו לגעת בהם, את... טוב, הבנתם את הרעיון. אני הולכת לסופר וצריכה להתעמק בתוויות כדי להבין שבכף קטשופ אחת מסכנה, יש כפית סוכר שלמה. שבממתק שוקולדי שאני קונה לילדות שלי, יש כמעט את כל כמות הסוכר היומית המומלצת למבוגר. זה נהיה מעייף ומתיש לקנות בסופר.

איך אני פותרת את הבעיה? אני ממלאה את העגלה שלי בכל המוצרים האמיתיים. כאלה שלא עטופים באריזות צבעוניות וממותגות. כאלה שאם היתה להם תווית, היה כתוב עליה רק דבר אחד, עגבניות או מלפפונים או אבוקדו, כרובית או דלורית. כשאני מסיימת עם כל אלה והם תופסים 80% מהקנייה שלי, פחות או יותר. אני קונה את מה שבא בקופסאות שעליהן מרכיב אחד או שניים, כמו טחינה גולמית, או אורז או קינואה, פריכיות שעשויות מאורז ומלח בלבד ואפילו מלח שעשוי רק ממלח ולא מעוד חומרים מלאכותיים שמצאתי להפתעתי, דווקא במלח שמגיע לפה מישראל.
עוד לא מצאתי פיתרון להכל, בכל זאת ג'ונגל. לחם אני בוחרת ללא סוכר ותחליפיו (סירופ תירס וכיו'), כך גם חלב שקדים לא ממותק וכן, עדיין מכניסה הביתה גם ממתקים וכיו' במשורה.

הדרך לא ברורה וקלה, בעיקר כשכל יום מגלים שבמוצר כזה גילו חומר שלא אמור להיות בו בכלל והשני מהונדס באופן שמסכן אותנו. אבל אני מרגישה, באמת, שאני בדרך הנכונה לעשות את הבחירות הטובות ביותר שאני יכולה, בשבילי ובשביל המשפחה שלי. וזו, הדיאטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי!

זה עוד לא קרה לי!

שנת הלימודים הולכת ומתקרבת לסופה ואני מתבאסת. מתבאסת כל כך שהלימודים נגמרים. זה עוד לא קרה לי אף פעם. השנה הזו בבית הספר לתזונה אינטגרטיבית היתה מדהימה בשבילי. הלימודים מרתקים וכל כך מושקעים, באופן שאף פעם לא חוויתי.

אפילו מהבחינה הטכנית. אני אמא, אני עסוקה והלימודים בצורה מכוונת תפורים עלי. אני מורידה לאייפון שלי את כל ההרצאות לשבוע הקרוב בWIFI בבית ואז מקשיבה להם בהליכה לרכבת, ברכבת, ביציאה לארוחת הצהריים או בערב, אפילו במיטה. הקשבתי להרצאות בימים של עבודה ואפילו בימי חופש תוך כדי צעידה על החוף. 

כמות ההרצאות בנויה ככה שבהחלט ניתן להתגבר עליה בשבוע וקרה גם שפיגרתי בשבוע והדבקתי את הקצב (הם נותנים מדי פעם שבוע מנוחה). 

מבחינת התוכן היה מדהים. זה כמו ללמוד ב TED. והאמריקאים האלה, כל כך פרקטיים שחלק משמעותי מהלימודים מלמד אותך איך לבנות מכל מה שהם נותנים, עסק. ברמה כזו שאפילו הייתה הרצאה (הנה אחת שפחות עניינה אותי) על המיסוי באמריקה ואיזה סוג של "עוסק" כדאי להיות לפי סוג העסק שהיית רוצה להקים.

התמיכה של בית הספר גם, אין לי מילים, פנויים לכל שאלה, בטלפון או באימייל תמיד.

אהבתי מאד שהם תומכים בתלמידים עם הרעיונות הכי משוגעים וממה עושים להם ליווי צמוד לפתח את החלום שלהם. אחת פתחה בעקבות הלימודים מסעדת בריאות בברוקלין וכבר יש סניף נוסף במנהטן. שתיים אחרות בנו מותג של שוקולד בריא והן מוכרות אותו ברשתות בכל הארץ. הכרתי בחורה קנדית מקסימה בכנס האחרון, שהגיעה לביה"ס בכלל לא בכיוון של תזונה, היא פשוט הבינה שהם מלמדים את הצד העסקי כל כך טוב שזה שווה לה ומאז שסיימה לפי 6 שנים היא מאמנת לזוגיות ומערכות יחסים ועכשיו בית הספר תמך בה בתהליך של הוצאת ספר על השיטה שהיא פיתחה. 

מעולם לא נתקלתי בשיטת לימוד כזו בלימודים בישראל וזה הדהים אותי. בעיקר הדהימה אותי העובדה שיכולתי לעשות את כל זה מישראל ובכלל לא ידעתי על זה. בגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה. בית הספר מציע את התוכנית שלו בכל העולם. סוג כזה של השכלה שפתוח למי שגר בניו יורק ולמי שגר בקרית אונו ולמי שגר בסאן פאולו, זה לא פחות ממדהים. 

אני מודה שבהתחלה חששתי מהאנגלית, בדיעבד, היתה אולי הרצאה אחת שהייתי צריכה להכנס ולבדוק באינטרנט כמה מילים שנאמרו בה כדי להיות בטוחה שהבנתי. אז למישהו אחר זה בכלל לא היה קורה ומישהו שלישי היה אולי בודק 3 הרצאות ככה. 

אז היום, לקראת סיום כשקצת עצוב לי בלבד שנגמר, אני הכי ממליצה בעולם על בית הספר, הוא מציע מערכת לימודים מקיפה ומרתקת ונותן כל הרבה כלים ואומץ וכח להתחיל לבנות את עצמך כמאמן או מאמנת לתזונה אינטגרטיבית שהלוואי והייתי יכולה ללמוד בו עוד כמה שנים. 

ואם זה מעניין מישהו, אני פה. תפנו בתגובות, באימייל או בפייסבוק ואשמח לעזור מאד!

שיעור לדוגמא

תבשיל עיניים ויום צופיות

אתמול ליוויתי את הבנות שלי בפעם הראשונה בטיול של הצופים. אף פעם לא חשבתי שזה יקרה, לא פינטזתי על זה, או משהו כזה. זה פשוט קרה. באתי לטיול כי זו הפעם הראשונה ששתיהן היו מחוץ לבית ליום שלם ודאגתי. דאגתי מה יקרה אם הן לא ימצאו את עצמן, אם לא יהיה להן עם מי לדבר. סך הכל הילדים בצופים הם לא הילדים מבית הספר וחלקם מכירים עוד מקודם אבל לא את הבנות שלי. אולי הן יעלבו? אולי הן ירצו לשירותים בדיוק כשהמדריכה לא תשים לב. זה טיול צופים למען השם, לא בדיוק מלון וטיול עם אמאבא. וכך בתשע בבוקר עלינו יחד לאוטובוס בחאקי מלא וציפיות גבוהות. הקטנה ראתה ילדה שהכירה מהפעולות בשבועות הקודמים והגדולה התיישבה לידי, לא ראתה מישהי מוכרת.

נסענו כחצי שעה והגענו ליער יפייפה בניו ג'רזי, שם ה Y (המתנ"ס) של מנהטן מקיים את קייטנות הקיץ שלו. המתקנים במקום היו מתוקתקים וכמובן ששירותים היו זמינים ונקיים. התחלתי להרגיש קצת מיותרת. הילדות פגשו את הקבוצות שלהן שהגיעו באוטובוסים נוספים ממנהטן והלכו לפעילות. עכשיו כבר הייתי ממש מיותרת, אבל ממש שמחה ומיותרת. 

נכון, היו שם הורים נוספים, השחלנו תפוחי אדמה על חוטי ברזל למדורה ועזרנו במפעל ההאכלה של חניכי השבט, אפילו פגשתי מישהי שהיתה איתי ביסודי והיום חיה בניו יורק. אבל הסיבה שבאתי בגללה, החשש הפנימי שאולי הבנות שלי לא יסתדרו אם אני לא אהיה שם להציל אותן, התבדה, הופרך ונעלם כל כך מהר שניסיתי להציק להן בכל זאת. קר לך? רעבה? מישהו רוצה עגבניית שרי. איזה מזל שהבנות שלי מנומסות, אני כבר הייתי מעיפה את עצמי מהאזור במקומן. 

נזכרתי מה אני אהבתי בצופים ולא, לא אהבתי לצרוח שירים בקוליי קולות (אגב 80% מהשירים נשארו עד היום אותו דבר). אהבתי את תחושת החופש, העצמאות, האחריות. להיות בלי ההורים ולהסתדר בקלות. אהבתי להיות בחוץ ואת הטבע ואת כל הילדים שהיו סביבי ואהבו את אותם הדברים בדיוק. 

הבנות הסתדרו נהדר, אני לעומת זאת חזרתי כל כך רעבה! נכון הבאתי לי טחינה וקרקרים ופירות ואפילו שקית עם עלי תרד (וואו כמה שאני נשמעת לעצמי חננה עכשיו) אבל כל הדרך הביתה באוטובוס חלמתי על התבשיל שהכנתי יום לפני. 

התבשילים הכי טעימים יוצאים לי כשאין כלום בבית. הפעם היו לי 2 מיני דלוריות, לא ראיתם דבר חמוד מזה. דלוריות בגובה של 20 ס"מ. בייבי דלורית. 

מצאתי 4 תפוחי אדמה שגידלו כבר עיניים לרוב, 5 גזרים מהמקרר הוספתי בצלי ושום וכוס של בלאק אייד פיז לתבשיל (שהרגע גיליתי שקוראים לה בארץ לוביה) שנראה בהתחלה מתאים מאד להאלואין עם כל העיניים הקטנות האלה.

הכיף בסוג הזה של השעועית הוא שלא צריך להשרות אותה ותוך שעה בערך היא מתרככת יופי.

לפני הכל חממו תנור ל180 צלזיוס (או 350 פרנהייט) 

מה היה לנו כאן:

2 מיני דלוריות שקילפתי, חתכתי לרבעים לאורך והוצאתי את הגרעינים (אפשר להמיר בדלורית גדולה)

4-5 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לרבעים

2 בצלים קלופים וחתוכים לרבעים (מוטיב חוזר)

5 גזרים, כן שוב קלופים והם היו ממש ארוכים אז חתכתי ל...רבעים

כוס לוביה (בלאק אייד פיז)

ראש שום מופרד לשיניים מקולפות

2 מקלות קינמון

2 כפות סילאן

1 כפית טימין יבש (אם יש לכם טרי שימו שני ענפים יפים בסיר)

כפית פפריקה אדומה 

מלח פלפל

שמן זית ומים שהורתחו בקומקום הסמוך 

בסיר שמתאים לתנור, חממו שמן זית ושימו את כל הירקות ללא השעועית, תנו לירקות להצרב מעט תוך כדי ערבוב, הוסיפו את התבלינים , הסילאן ואת השעועית. הוסיפן מים כמעט עד כיסוי והביאו לרתיחה חזקה. עכשיו נותר לכסות את הסיר, להעביר אותו לתנור ולתת לעסק הזה למלא לכם את הבית בניחוח מדהים של קינמון. 

אני הצצתי אחרי שעה, את השעועית שלא קיבלו מספיק מים דחפתי למעמקי הסיר והמשכתי עוד חצי שעה. אפשר גם יותר, הירקות רק מרוויחים מלשבת בסיר, אפשר גם להכין יום קודם.

היה לי מאד טעים עם כף טחינה מעל ועלים ירוקים מתחת. והיה לי הכי טעים יום למחרת עם ריח של מדורה צופית בשיער ורעב גדול בבטן, מיום שלם בטבע. 

מה עוד אפשר להכין מאבוקדו?

אין דברים כאלה. לפעמים פשוט נופל עלי מתכון הכי קל ונוח וטעים בעולם. יש לי פוסט שלם ומוכן בנושא אחר לגמרי, אבל אני כל כך מתלהבת מעצמי עכשיו שאני חייבת לשתף במתכון שיצא לי היום אחה"צ. מה שנקרא מתכון שוס, קל, מהיר וטעים אש.

זה התחיל אתמול שרציתי למצוא מתכונים נוספים לאבוקדו ממה שאני רגילה להכין, כי הפרי הזה פשוט כל כך טעים ובריא ומהווה חלק מאד רציני מהתזונה שלנו, שחייבים להיות עוד מתכונים שלו. ראיתי הרבה מתכונים, אפילו כאלה חמים, כמו אגרול ממולא באבוקדו ... אבל, מה שנראה לי הכי מפתה להכין, היה סלט אבוקדו וחומוסים שמנצל שני מרכיבים שאני מאד אוהבת וחומוסים הרי יש לי בצנצנות במקפיא כמעט תמיד. פעם בחודש אני משרה חצי קילו או קילו של חומוסים ליממה (מחליפה מים פעמיים לפחות) ואז מבשלת אותם עד שהם רכים (במים חדשים), מחלקת לצנצנות ושומרת במקפיא. 

המתכונים לסלט הזה היו ברשת בכל מיני וורסיות מתקדמות, למשל בסגנון פסטו איטלקי או עם כוסברה בסגנון מזרח רחוק וגם עם כמון בסגנון מזרח תיכון (חדש). אני החלטתי להתחיל מהבסיס והבסיס הזה התגלה כמוצלח מאד מאד. 

אז ככה:

1 אבוקדו 

1 לימון

1 שן שום 

מלח פלפל

כוס וחצי גרגירי חומוס מסוננים

חצי כוס בצל ירוק חתוך לעיגולים 

במעבד מזון שמים את האבוקדו, קלוף, ללא הגלעין (הכי קל להוציא אותו מהקליפה עם כף), מיץ מלימון אחד, שן שום כתושה, מלח ופלפל. מעבדים למשחה חלקה. מוסיפים את החומוסים ונותנים 3 פולסים לעירבוב/מעיכה קלה. מעבירים לקערה, מוסיפים את הבצל ירוק, מערבבים, טועמים ומתקנים מלח פלפל. זהו!

סלט מופלא להוסיף לסלטי ארוחת בוקר של שבת, לארוחת הערב, לסנדויץ', לארוחת ביניים ומתי שבא. יצא כל כך טעים ויש לי עדים, או יותר נכון עדות!

בתיאבון!

שש כוסות מים כל בוקר, או לא?

בוקר עכשיו, אנחנו מטיילים במחוז קוויבק בקנדה ונהנים מכל רגע. קוויבק סיטי מרגישה כמו טיול באירופה לפני 15 שנים. בעיקר כי מאז לא ממש טיילתי באירופה. היית שם בענייני עבודה ובכמעט ארבע שנים האחרונות אני חורשת את ארה"ב. אנחנו מנצלים כל רגע שיש לנו מהשליחות הזו בניו יורק ומטיילים כמו שלא טיילנו בחיים. כמו שאלון תיאר את הקיץ האחרון שלנו: עובד, עובד, עובד ואז נירית מארגנת לנו טיול מטורף ואז חזרה לעבודה. לא נתתי לו לנוח בקיץ האחרון. בפעם האחרונה שנסענו לקמפינג, נכנסנו לבקתת עץ, מיטות קומותיים סטייל מחנה ריכוז (בחיי), מה שלא הפריע לו, אחרי שעבד בבוקר, להכנס למיטה התחתונה ולישון כמה שעות טובות של התאוששות.

הפעם אנחנו בטיול אמיתי, עם הרבה חופש לנוח, להינות ולטייל. לקחנו את האוטו והתחלנו לנסוע צפונה. אחרי כמה שעות כבר היינו בקנדה. זה כל פעם מדהים לי מחדש, מה אפשר לעשות פה, בלי לשלם על כרטיסי טיסה וכל ההפקה הזו. פשוט להכנס לאוטו ולהתחיל לטייל. 

בינתיים התאהבתי לגמרי בקוויבק סיטי. היא נהדרת, צרפתית, יפה, מגוונת. פשוט תענוג! 

לפני שהטיול התחיל, אי שם במוצאי יום כיפור הבטחתי בבלוג של Love Street לנסות אתגר מים בהתבסס על כמה וכמה מאמרי אינטרנט שהתייחסן לכוחם המרפא של המים. האתגר הוא פשוט יחסית לשתות ליטר וחצי (6 כוסות) מים כל בוקר. בברכת הרופא הכי אישית שלי, רונית, התחלתי ורציתי לראות אם ארגיש איזושהי תמורה או שינוי מהותי במהלך השבוע. קצת נאיבי אולי. 

הנקודה היא אני באמת ובתמים מאמינה בכוחם של המים לרפא ולהייטיב עם הגוף. המים הוכיחו לי זאת במקרים רבים, מה שעניין אותי במאמרים הללו, היה בעיקר, האם עניין העיתוי, השתייה בבוקר, משפיע יותר מאשר שתייה לאורך כל היום, אז התחלתי. 

יום ראשון: היה קצת קשה לשתות כל כך הרבה מים, אבל הייתי בבית והתנהלתי לי בנעימות לאורך היום.

יום שני: עדיין יום חופש, ניסיתי את הגיש של 4 כוסות מים, הפסקה של כמה דקות ועוד 2 כוסות. זה הופך את הניסוי לקל יותר. אין בעייה לשתות ככה 6 כוסות של מים. אני חושבת שאם זה ילמד מישהו שסך הכל אפשרי לשתות כזו כמו במהלך היום, זה בהחלט שווה את זה. 

יום שלישי: נוסעת לעבודה, בתחנת גראנד סנטרל, 6 כוסות המים המשקשקות בתוכי ממש רוצות לצאת, הליכה מהירה למשרד ופוסט אחד בפייסבוק שמתייחס לעובדה שהחדר הראשון שזכה לביקורי הבוקר בעבודה, הוא לא המשרד שלי...

יום רביעי לניסוי: ישנתי ממש רע הלילה, אין סיבה מיוחדת, פשוט לילה לא מוצלח, 6 כוסות המים לא גרמו לי להיות עירנית יותר... אותו יום מתיש שהיה לי גם אם הייתי שותה כהרגלי, אני מניחה. 

יום חמישי: התחלתי להתרגל לעניין, אני מוצאת שזה נחמד לקחת דקה לעצמי, לנשום עמוק בבוקר לקראת הטקס הקטן של שתיית המים. אני רצה לעבודה ואחר כך אנחנו נצא לטיול לקנדה.

יום שישי: אנחנו במונטריאול. שותה את 6 הכוסות מול המראה בשירותים של המלון, מסתכלת לעצמי בעיניים וכבר מבינה שזה לא משנה מתי אני שותה את המים, כל עוד אני שותה אותם. מודה בפני עצמי שיש ימים של עבודה, ריצות ולפעמים טיולים שאני לא לוקחת דקה לעצמי כדי פשוט לשים לב ולשתות מים. משהו קטן וטריוויאלי לכאורה, שדורש ממני תשומת לב לעצמי. חיוך קטן למראה ומתחילים יום מקסים של טיול.

יום שביעי לניסוי: שותה את המים ויודעת כבר שממחר אקפיד לשתות 2 כוסות מים כל בוקר. הטקס נעים לי, הידיעה שאני מתחילה את היום במשהו טוב בשבילי. 

מים, מישהו?

היום נמשיך לטייל בקוויבק סיטי, זו אחת הערים היחידות במערב שעדיין שומרת על החומה שלה ואנחנו מתכננים לעשות טיול על החומות, ממש כמו בירושלים. מבטיחה לשים כמה תמונות בפייסבוק.

להתראות בניו יורק בקרוב. 

10 רעיונות לפחות לאוכל על הדרך

אני נכנסת הביתה ואני חייבת, ח י י ב ת להכניס לפה משהו עכשיו! מה? זה לא קורה לכם? רק לי? אוקיי, יש עוד כמה שזה קורה להם גם? אפשר להמשיך.

סצנה שנייה, שבת אחר הצהריים, אכלנו בוקר, אכלנו צהריים, עוד מעט כבר כמעט ארוחת ערב, אבל אני רעבה עכשיו. יותר מזה? אחת הבנות או שתיהן, רוצות "רק משהו קטן". ואני לא מזכירה את אלון כי למזלי, הוא לא בא אליי במצב כזה, הוא דואג לעצמו. 

שמתי לב שכשאנחנו הולכים לישון בצהריים בסופ"ש (זה קורה לפעמים) והבחירה בידי הבנות, הן כמובן ילכו על מה שילדים הולכים בגילן, אם יש ביסלי, במבה או שוקולד או סוכריות ובעיתות מצוקה אמיתיות כשאין שום ממתק בבית, הן יפנו כמפלט אחרון לדובוני ויטמינים שלהם. פעם אחת או פעמיים הן לקחו תפוח ביוזמתן ואז כמעט התעלפתי מהתלהבות. 

כשאני רעבה ככה, הכי הייתי רוצה שיהיה לי שף משלי שיעמוד ויחתוך לי סלט מושקע מירקות או מפירות, שיעשה לי שייק בבלנדר מפירות וחמאת שקדים ואם אפשר שגם ישטוף אחריו את כל הליכלוך. הייתי רוצה גם שבימים שאני לא מוצאת זמן לחלוץ נעליים וישר נכנסת הביתה לעזור בשיעורים, או לרוץ החוצה לאסוף מחוגים או לקחת לקלינאית תקשורת. הכי הייתי רוצה בימים שכאלה, שהשף שלי יכין לי משהו לדרך בקופסא קטנה וצבעונית. אפילו בשקית קטנה אני מוכנה לקחת לדרך אם הוא מתעקש. 

אבל מה שבאמת היה הכי עוזר לי בעולם אם הייתה לי רשימה של דברים כאלה, מבחר של גלגלי הצלה, נגישים ובריאים שאפשר לאכול בלב שלם ובשמחה, בין כל שאר המטלות, הסידורים והריצות. 

מה שעשיתי בחודש האחרון, זה לרשום כל פעם שמצאתי לי פתרון טעים זמין ונוח. החלטתי שכשיהיו לי עשרה כאלה, אני אכתוב על זה פוסט, אז הנה, זו הרשימה שלי: 

1. 10-12 שקדים 

2. 10-12 אגוזים

ואפשר גם לערבב

3. חצי אבוקדו עם מעט מלח ופלפל עליו (לאכול עם כפית ישר מהקליפה, לא חייבים אפילו ללכלך צלחת)

4. מלפפון או פלפל או גזר לנגב כף או שתיים חומוס

5. גואקמולה (אם נשאר מארוחת ערב, או מצאתי כזה שווה מוכן מראש מחומרים טובים) לנגד עם ירקות או  עם 4 קרקרים קטנים או שניים גדולים.

6. 2 כוסות מים - לפעמים זה מרגיש כמו רעב, אבל בעצם זה צמא. ידעתם שנשים נוטות יותר לפרש צמא כרעב? גם תה צמחים לא ממותק יכול לעזור.

7. ירקות מאודים שנשארו מארוחת הערב של אתמול, עם כף טחינה. 

8. פרי - אפשר גם להוסיף לו 5 שקדים/אגוזים. 

9. 2 תמרים מיובשים

10. ספל מרק ירקות 

והמספר הנוסף: 

11. מהמזרח - אדממה קפואים שמכינים במיי מלח רותחים 3 דקות לפי הוראות האריזה או חטיפי אצות. אני לא יודעת אם יש את זה בארץ, אבל תמיד אפשר לקחת אצת נורי ולכרסם אותה. פה אפשר לקנות את זה בקוסקו וזה אחלה רעיון לנישנוש. 

עכשיו כשיש לי את הרשימה הזו באייפון וגם בראש, אני מדפדפת בה וירטואלית במצבי חירום. זורקת כמה שקדים לשקית, לוקחת נקטרינה לדרך או מחממת לי דקה משהו קטן ואפילו מתיישבת לי ל-5 דקות ומכריזה "אמא אוכלת עכשיו" (אם מישהי מפריעה לי ב 5 דקות שלי) ואז חוזרת לטורנדו הקטן שלנו שנקרא "החיים". 

בהמון אהבה, לשנה טובה, מספקת ובריאה!

לדר פירות ביתי - ממתק ללא סוכר שמכינים בבית

לקום בבוקר לארגן לאנצ' בוקסים, לקום בבוקר לארגן לאנצ' בוקסים, לקום בבוקר לארגן לאנצ' בוקסים, אאאאהההההה....
עברו 3 ימים מתחילת שנת הלימודים, אני אף פעם לא אתרגל לזה. באמת שחשבתי שסיימתי עם מטלות הבוקר בסוף התיכון ואז גיליתי שבצבא זה ממשיך ואז חשבתי שסיימתי עם זה ואז הבנות הגיעו לגיל הגן. בהתחלה הן עוד היו במשפחתון, כל אחת בתורה, שלא מאד מקפידים על שעת ההגעה. אחר כך הגננת בגן כבר העירה בעדינות שכדאי להגיע עד 8:30 גג 9:00 ועמדתי בזה בכבוד, אבל המסגרות הרציניות באמת לא איחרו להגיע והנה אני עומדת במטבח לפני 7 בבוקר ומכינה לאנצ' בוקסים. אללה יוסטון ולהקתו, מה יש למין האנושי ולשעה 8 בבוקר? מילא שבארץ השמש שוקעת יחסית מוקדם אפילו בקיץ, אז אני עוד מבינה. אבל פה, השמש שוקעת כל כך מאוחר בקיץ, למה מתעקשים להתחיל את היום כל כך מוקדם? ומילא מוקדם, למה עם מטלות? ולא, לא בא לי להכין הכל בערב. זה נחמד, זה יעיל וזה כל כך ברי מעקרות בית נואשות...

ככה יוצא שבשש וחצי בבוקר אני עומדת במטבח וממהרת לרקוח לאנצ' בוקס תוך כדי מילמול "ירק, פרי, חלבון, פחמימה, ירק, פרי, חלבון, פחמימה" ססמא שדורית הגננת מגן חובה של נוגה (לפני שנתיים) טבעה במוחי, בלי לדעת ומאז עוזרת לי בכל בוקר.

למזלי הבנות החליטו ביום שישי האחרון שמתאים להן לאכול משהו קליל בביה"ס ואחר כך הן כבר יאכלו בבית. בשל יום הלימודים הארוך (יחסית, עד 15:00), הן צריכות ארוחה אחת ועוד חטיף Snack שנאכל לקראת השעה שתיים. אז בקופסא מחולקת ל 3 הן מקבלות לארוחה, נקטרינה חתוכה, מלפפון חתוך ועגבניות שרי וסנדוויץ קטן עם גבינה (בעיקר כי האבוקדו שקניתי עדיין קשים), לחטיף שלחתי היום שטוחים (בייגלה) עם מקל גבינה. המון ילדים בכיתה מביאים חטיף ממתקי כלשהו וממש לא רציתי לשלוח כזה.

ממתקים הם נושא קצת רגיש אצלנו בעיקר כי נוגה פשוט מכורה למתוק, ככה היא נולדה. אלה יכלה לעבור ימים שלמים בלי שום צורך במתוק עד שנוגה למדה לדבר ולדרוש מתוק ומאז היא מצטרפת אליה בשמחה. לו נוגה יכלה, היא הייתה אוכלת רק מתוק. שמתי לב שאם היא אוכלת פירות, הצורך שלה בממתקים יורד ואני מנסה לשלב לה פירות ביום בצורה חכמה. זה עובד הרבה יותר טוב במהלך שנת הלימודים, לעומת החופשות כמובן כי אז הכל יותר מסודר.

בינתים אני כל הזמן מחפשת פתרונות נוספים לעניין המתוק. אחד הממתקים שמוכרים פה כבריא, הוא מיני סוגים של לדר פירות, חלקם באמת עשויים מפירות (ותוספים שונים) וחלקם לא יזהו פרי גם אם יפול עליהם. ואז נפל לידי מתכון מבלוג ממש חביב לאוכל בריא לילדים של לדר שמכינים בבית ושפע אפרסקים שקטפו שרון והילדים בסוף השבוע. אז נכון שהמרקם לא מדויק כמו של הלדר התעשייתי אבל הבנות טרפו ואין בזה כלום חוץ מפרי (יש שם גם גרסא כוללת יוגורט שלא ניסיתי). הם מייעצים לקחת פרי עמוס פקטין כמו תפוחים, מישמשים, אוכמניות, חמוציות, תאנים, ענבים, אפרסקים, אגסים, אננס או שזיפים ולטחון אותם היטב בבלנדר ואז לשטח על נייר אפייה ולאפות. יש סיכוי ממש טוב שלמי שיש מתקן אידוי רציני בבית יהיו תוצאות מקצועיות יותר. אני הלכתי על הגרסא בתנור הביתי (200 מעלות פרנהייט - 85 צלזיוס) ל 5-6 שעות.

אז מה עושים?
לקחתי 8 אפרסקים (2 כוסות פרי), חתכתי אותם מהגרעין ושמתי בבלנדר (שטופים היטב אבל עם קליפה)
וריסקתי היטב,
השלב הבא הוא לשטח אותם על נייר אפייה לשכבה של חצי סנטימטר בערך, אבל וזה חשוב, להשאיר חור באמצע, בעצם לייצר מסגרת. זה חשוב כי באזור שהמסגרת היתה רחבה, לקח יותר זמן לייבש.
אולי אפשר לנסות לצייר ארבעה פסים למשל על הנייר במקום.

וזהו, אחרי 5 שעות כיביתי את התנור והשארתי את הלדר בפנים עד שהתקרר, ואז עם סכין יפנית חתכתי למנות ממש לא שוות בגודלן וגילגלתי עם הנייר. זהו!
אחרי ביה"ס הבנות טרפו את זה. מרוב התלהבות שהן אוהבות ממתק שהכנתי לא ממש ריסנתי את החגיגה, את המלחמה הזו אשאיר לפעם הבאה :-)

שבוע ניקוי ומתכון לירקות

מעשה שהיה כך היה. מאז שהתחלתי את הלימודים ואורח החיים הבריא ירדתי במשקל לאט לאט ובעקביות. היה נחמד ונעים ואז הגעתי לפלאטו הידוע לשימצה. השלב הזה שחודש חולף ועוד אחד ואין תזוזה. חשבתי והפכתי בעניין, הוספתי פעילות פיזית, בדקתי את עצמי והחלטתי לעשות שבוע דיטוקס לגוף, לרענן ולהתחיל מחדש. יחד איתי אחת מלקוחותי האהובות, יעלי, הגיעה אחרי חודש וחצי של לימוד אכילה בריאה, להחלטה ששבוע ריסטארט לגוף זה הדבר הנכון בשבילה. המטרה אצלה היתה בעיקר שינוי כיוון בחיים, בבריאות וגמילה ממתוקים. חיפשתי לשתינו פיתרון טוב. אחד ממוריי בבית הספר דר' מארק היימן הוא אחד התומכים הגדולים של הסרט Fed UP המדבר על הסוכר בתעשיית המזון. דר' היימן מוביל תהליכים לשינוי צריכת הסוכר בארה"ב ובאמריקה ומחבר ספרים רבים בנושא. הוא מציע סוגים שונים של ניקוי הגוף ממזון מתועש וסוכר ובחרתי לקחת אחד מהם ולנסות על עצמי ויעלי החליטה להצטרף. קראנו יחד את הספר בגירסא הדיגיטלית והחלטנו שזה בהחלט נראה בר ביצוע.

מילה על פרוייקטים מהסוג הזה. הדבר ששבוע ניקוי הכי מזכיר הוא דיאטה מהסוג הישן. מאלה שאני אישית די מתעבת. דיאטות עם תפריט רשום ומדוייק שתולים על המקרר ולא זזים ממנו, לפחות בלי טון של נקיפות מצפון והלקאות עצמיות. אם תשאלו אותי זמנן של דיאטות מהסוג הזה עבר. ניתן לעקוב אחרי תפריט נוקשה לאורך זמן מוגבל מאד. יש אנשים שזה יתאים להם והם מאד אוהבים לאכול לפי רשימה והחזרה על אותו תפריט לא מפריעה להם, אך רוב האנשים אחרי שבועיים שלושה מתחילים להרגיש לא בנוח.

בגלל זה 7-10 ימים של ניקוי הם משהו ריאלי מבחינתי לעשייה בתוך מסגרת מבוקרת וחלק מודע מאד מתוך שינוי מהותי בחיים או ניהול אורח חיים בריא שמצריך ריענון מסיבה כלשהי. למשל אחרי חופשה שלא ממש איפשרה אכילה בריאה, מה שקורה בארה"ב לפעמים. בהמון אזורים פה, הירק החי היחיד שנמצא הוא פרוסת העגבנייה על הווג'י בורגר (אם יש כזה בכלל) או הסלט של מקדונלדס. אין לי ספק ששבוע ניקוי שכזה לא צריך ולא יכול להיות החיים עצמם.

דבר נוסף שלמדתי ועודי לומדת מהשבוע הזה הוא שמאד קשה לענות על כל הדרישות של שבוע כזה לבד. אם הייתי צריכה לקנות, להכין, לבשל ולארגן שבוע כזה לי בלבד, יש סיכוי שהייתי נוטשת את התהליך כולו. האחריות שהייתה לי ללקוחה שלי עזרה לי מאד ולה, מישהו שהכין הכל בשבילה, עזר מאד כמובן. הכנתי לה את כל המצרכים הבסיסיים, בישלתי מרק לכל שבוע (חצי נכנס לפריזר והופשר ביום הרביעי) ולימדתי אותה איך להכין לעצמה את המאכלים היומיומיים.

אחד המאכלים שלימדתי אותה יכול לשמש בסיס לארוחה בכל יום אחר, בעיקר כשאימוץ אורח חיים בריא מכיל כמובן אכילה של ירקות רבים ולפעמים מעדיפים אוכל מבושל על סלט.

ירקות בשום ושמן זית

בשלב ראשון יש לאדות מבחר ירקות ירוקים כמו:
שעועית ירוקה
כרוב
ברוקולי
כרוב ניצנים

מכניסים את הירקות לסיר אידוי  או  בעזרת שושנת אידוי  או  עם מאדה במבוק, מעל מים רותחים ונותנים לירקות להתרכך.

בשלב השני מכינים במחבת רחבה:
כף שמן זית
2 שיני שום כתושות
מלח (אפשר גם פלפל אם אוהבים, אפשר גם לגוון ולשים ג'ינג'ר כתוש, תערובת תבלינים כמו למשל גארם מסלה)

כשהירקות מוכנים בסיר האידוי, מחממים את השמן עד שהשום מתחיל לרקוד. ואת הירקות (בלי המים) כולם שופכים למחבת.
עם 2 כפות עץ הופכים בירקות והופכים בהם, כך שיתובלו טוב. וזהו. מוכן!
טעים מאד ובריא.

לגבי השבוע ניקוי, בינתיים הוא עובר על מיי מנוחות, לא קשה מדי ולא מסובך מדי כשהכל מוכן מראש. בהחלט שוקלת להציע אותו כשירות ללקוחות, כולל קניית כל המצרכים, בישול בבית הלקוח וליווי צמוד לתמיכה ושאלות במהלכו.

בתיאבון ולבריאות!

עדכון לפוסט: הסוד האפל של הפעילות הגופנית שלי

מאז הפוסט בינואר על הסוד האפל של הפעילות הגופנית שלי או העדרה, חלפו חודשים שאני הולכת, חודשים. אם חושבים על זה בין 8000-10000 צעדים ליום, עם יום בטלה או שניים בשבוע, זה מגיע ליותר ממיליון צעדים מאז שהתחלתי.. צעד קטן לאדם וגו'.
ואז זה קרה, פתאום הרגשתי שהגוף שלי מוכן לריצה. איזו טעות! ואז אמרתי לאלון (שיחיה) שזה מה שהרגשתי, איזו טעות!! ואז ביקשתי שילמד אותי לרוץ נכון, איזו טעות!!!

מה חשבתי שיקרה? הרצאה קטנה על חשיבות הריצה ועקרונותיה. הדגמה של 5 דק' וריצה משותפת של עוד 10.
מה באמת קרה? את באה? כן אני באה? יאללה בואי נקיף את האגם. אבל אמרת שתלמד אותי לרוץ נכון... תרוצי לאט בינתיים, כשתרוצי מהר נדבר על זה... רצים, רצים, רצים, מגיעים לאגם ואני תוהה: מה עכשיו?? התעייפת? לאאאא אבלללל.. מה? להמשיך כאילו? כן, יאללה בואי. אבל יש פה עליה. אז תדחפי עם הרגליים, לא רק להתקדם איתן. אה, טוב. זה קצת קשה. וככה, רצתי בערך 2/3 ממסלול של 3 מייל.

פה לא נגמר הסיפור, אחר כך עוד נסענו לאגם עם הבנות והיה קייק... והבנות רצו גם סיבוב בקייק... בקיצור, היום כואבים לי המון המון חלקים בגוף.

האגם והקייק באדיבות האייפון של אלון

אבל יש לי חיוך קטן על הפנים.
לילה טוב!

איך אומרים כרוב סגול בפולנית?

כל דיאטה מתחילה ונגמרת בלאכול ירקות. כמה שיותר ירקות, ככה פחות שאר הדברים, ככה יותר בריאות. אז מה הבעיה בעצם? למה זה כל כך מסובך? כי תכלס, הרבה ירקות כשמבשלים אותם הופכים לקצת ירקות. ובכלל, תמיד מתקלקלים חלק מהירקות ויש צורך בפינוי (אחר כבוד כמובן) של פטרוזיליות ב-50 (לפחות) גוונים של חום. מלפפונים פרוותיים ולימונים שהיו פעם צהובים ונחלקים לכאלה שהתעטפו במעיל ירקרק וכאלה והשחימו והתייבשו.

מתכונים לירקות יש אין סוף בעצם (או אין יש סוף?), כל ירק שתבחרו בסופר כי זו העונה יכול ליצר תבשיל או סלט. בארץ יש כל כך הרבה גרסאות לסלטים ולתבשילים בגלל מגוון העדות ואני בעוונותי, צאצאית גאה למגזר הפולני/סלובקי עם השפעות הונגריות WTF??? כן, אפילו לי זה לא ממש ברור וזה עוד רק צד אחד של המשפחה. 

בכל מקרה, כרוב סגול אחד הסתכל עלי במבט סגול במכולת/מיני מרקט האורגני שליד העבודה ומיד הזכיר לי שסבתא שלי היתה עושה תבשיל של כרוב עם תפוח עץ וממש עצבנו אותי אז החתיכות הגדולות של התפוח עץ.

מסתבר שהמתכון לכרוב סגול מבושל מופיע בהמון מקומות ככרוב גרמני ואחרי כמה כאלה מתכונים, התחלתי בניסוי. כזה שממש לא מנסה לשחזר את המקור, אבל להיות מספיק קרוב וטעים.

המרכיבים:

1 כרוב סגול

1 בצל סגול

1 תפוח סגול (לא באמת, ירוק)

מיץ מחצי לימון

כף סילאן

חצי כף סויה

מלח, קורט כמון וקורט כרוויה(קימל)-לא חובה אבל מאד אותנטי

את הבצל והכרוב חותכים לרצועות, את התפוח מקלפי ומגררים על פומפייה עם חורים גדולים (ככה אין חתיכות מעצבנות).

בסיר מאדים את הבצל, מוסיפים את הכרוב, מערבבים ומוסיפים את התפוח, מוסיפים את מיץ הלימון, הסילאן, הסויה, המלח, הכמון וכרוויה (רק אם אוהבים, אחרת זה אסון). מערבבים טוב וכשהכרוב מתרכך קצת, מוסיפים חצי כוס מים, מנמיכים את האש ומבשלים 20 דקות (לבדוק באמצע שהמים לא נגמרים כדי שלא ישרף ואם צריך מוסיפים עוד קצת.

מגישים על הצלחת הכי פולנית שיש:

לאכול עם פירה, זה נראה לי הכי פולני שאפשר.

ואגב, קראוט זה כרוב בגרמנית להבנתי, מי שיודע איך אומרים כרוב סגול בפולנית, זה המקום להחכים אותנו.

בואו נעשה כאילו זה קיץ רגיל ונכין סלט רגוע

לפני די הרבה שנים דנה מהעבודה לימדה אותי אחלה טריק לסלט ולאחרונה נזכרתי בו. כשאני מחליטה לארגן לי סלט קייל לארוחת ערב זה מתאים לי בדיוק.

לפני הכל מכינים את הירקות, הפעם לקחתי לי 5 עלי קייל, מעט בצל סגול ועגבניה. פשוט כי זה מה שהיה. קצצתי, חתכתי וערבבתי, הוספתי כף חומץ בלסמי, אבל גם לימון הולך, או חומץ אחר שאוהבים.

ועכשיו לטריק:

הטריק הוא לשים את השמן של הסלט במחבת קטנטנה, כף שמן זית לסלט לאחד או שניים או שתיים, תלוי מי מצטרפ/ת. ולהוסיף לשמן שקדים, גרעיני חמניות או מה שאוהבים. להמליח, אפשר גם להוסיף תיבול שאוהבים, למשל חצי כפית תערובת זעתר. לחמם יחד עד שהגרעינים/אגוזים/מה שבא מתחילים להשחים ואז (בזהירות לא להשפריץ), שופכים את השמן הרותח והמתובל על הסלט. הסלט מצידו יגיב ברחש נעים ומלבב. ערבוב קטן, שנייה לחכות כדי שהגרעינים לא יעשו כוויה בפה חס וחלילה ואהההה ארוחת ערב קלילה ונעימה. עם טוסט ליד וטחינה, סלט פשוט עושה לי את זה בימים טרופים של קיץ. 

ברקע גלגל"צ של 3 בלילה בארץ, שירים נוגים ומחשבות לא פשוטות. הרבה דאגות וניסיון לקחת נשימות עמוקות.

באהבה.

כשהתותחים רועמים, צריך לנער את המוזות שיתעוררו

ימים מטורפים עוברים על כולם והכי מוזר לי שגם עלינו. משום מה חשבתי שהמרחק ממתן את התחושה. שהיכולת להיות בבית בשקט ולא להזדקק לממ"ד משנה את הפרופורציות כך שהכל עובר רגוע יותר. אבל משפחה בממ"ד בארץ ואח יקר מגויס, הופכים את המועקה לנוכחת מאד ביומיום והחדשות שאנחנו דבוקים אליהם בדיוק כמו שהיינו בארץ, מכתיבות את מצב הרוח ואת הבחירות שלנו גם פה.

אפשר להוציא אותנו פיזית מהארץ, אבל אי אפשר להוציא את הארץ מאיתנו. ניסינו לטייל בסוף השבוע, וחזרנו הביתה באמצע. אני לא הרגשתי טוב פיזית ומיד כשהגיעו אלינו הידיעות על גולני לאף אחד כבר לא היה חשק להמשיך.

הבוקר כשאני מנסה להתאושש מהסחרחורת המנהלת את חיי בימים האחרונים, ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי לעזור. צר עולמי כעולם נמלה, כמו שאומרים.

להיות עם הילדים בבית כשאין להם קייטנות, זה לא פשוט, להעסיק אותם במשהו חוץ מאלקטרוניקה. אצלנו בבית רואים המון טלוויזיה בחופש ואייפד. אבל בין לבין, מציירים, משחקים רביעיות, עוזרים במטבח ועוד כל מיני. אני מחפשת באינטרנט רעיונות כדי להפעיל את הבנות. הרעיונות שיישמנו עד עכשיו ושאני בהחלט ממליצה עליהם:

אומנות בחוטים צבעוניים

הורדנו גם ציור של ינשוף מהרשת והכנו אותו מפיסות לבד מודבקות על לוח עץ דק שעטפנו בנייר דבק של צבעים שמצאנו בבית.


שיחקנו בפלסטלינה


הרכבנו פזלים


והכי כיף היתה ערכת הלבשה home made

אה עשינו גם מובייל לחדר

ובשבילי? דווקא בעיתות מצוקה אני מכינה דברים שדורשים יותר התעסקות במטבח. לפעמים אני פשוט נכנסת למטבח ומתחילה לחתוך המון ירקות ואז יוצא מזה מוקפץ סיני בדרך כלל. החיתוך מרגיע אותי, סטייל זן ואומנות חיתוך הירקות. הפעם החלטתי להשקיע כשכבר נכנסתי למטבח והכנתי אוכל בהשראת שיעור בישול שלקחתי לא מזמן אצל השף הטבעוני, אדם סובל. אדם סובל מנהל ומבשל ב Cinnamon Snail, "פוד טראק" ניו יורקי טבעוני עטור פרסים.

 הסיפור שלו כרוך בהמון אהבה. כשהוא פגש את אשתו לעתיד, היא היתה טבעונית, וטצ\הוא היה בערך צמחוני. כבר אז הוא ראה את עתידו בבישול והתבאס לראות שאהובתו נזונה בעיקר מצ'יפס וקטשופ בגלל הטבעונות. הוא התחיל להתמחות במגוון מסעדות צמחוניות, כדי שיוכל לבשל לה אוכל טבעוני, טעים ובריא (כולם ביחד, אוווווווו). לא הרבה אחר כך, נולדה ביתם הראשונה. הקשר בין התינוקת הקטנה ואמה, גרם לו להחליט שהוא לא מסוגל לאוכל באופן כזה שיקרע תינוקות אחרים בטבע מאמותיהם. הסיפור שלו חוזר על עצמו בכל אתר שחיפשתי. מאד אמריקאי, ילד פרחים והאמת, הוא נראה אמיתי כשמדברים איתו.

במהלך השיעור, שאלתי אותו אם באמת האוכל שהוא מכין הוא כולו אורגני, הרי כבר דיברנו שלא חייבים הכל אורגני. השף עצר את כל הכיתה מעבודה וסיפר סיפור. לפני כ 11 שנים הוא היה במונסור בהודו בכפר שמגדל למחייתו אגוזי קשיו. בכפר הזה, הגידולים לא היו אורגנים, מן הסתם, המטרה היתה אחת, לגדל כמה שיותר כדי למכור בחצי דולר פחות ולמכור כמה שיותר. אחוז תמותת התינוקות בכפר, לדבריו, היה אחד מהגבוהים בעולם וכך גם אחוז הילדים עם פגמים מלידה. כשהוא ראה את השפעות הריסוס על המגדלים ומשפחותיהם, הוא החליט שמגדלים לא צריכים לסבול והמשפחות שלהם לא צריכות להפגע כדי לחסוך לו כסף. פעם ראשונה ששמעתי גישה כזו, לי זה היה חדש ומעניין. עוד חומר למחשבה בדרך לסופר. כאילו עד עכשיו לא היו לי מספיק שיקולים לעשות בבחירה של ראש כרובית אחד...

האוכל בשיעור היה טעים מאד והשיעור עצמו מרתק, כך שאתמול בערב הכנתי סלט כרוב מושקע שהכנו בשיעור וניסיתי גם להכין טמפה ברוטב ברביקיו כמו בשיעור, רק עם חומרים שהיו לי בבית, כי רשימת החומר לרוטב הייתה מגילה רצינית.

הכרוב, היה פשוט יותר מהרוטב, אבל גם הוא דורש טיפה השקעה ומתאים בהחלט לזן ואומנות המטבח שלי. 

החומרים:

8 שיני שום

3 כפות שמן זית

כפית אורגנו

1/2 כפית מלח

2 כפות אגבה או מייפל

3 כפות מירין

1/2 כוס ויגאנייז (מיונז טבעוני, הפתיע אותי, היה טעים)

2 כפיות גרידת לימון ו2 כפות מיץ לימון 

כפית זרעי כרוויה (קימל)

1/2 ראש כרוב, חתוך לרצועות דקות

לחמם תנור ל200 מעלות צלזיוס 

לשים בתנור (בתבנית עם נייר אפייה):

8 שיני שום קלופות

3 כפות שמן זית

1 כפית אורגנו 

1/2 כפית מלח

לצלות אותם בתנור 20 דקות ולהפוך באמצע (אחרי 10 דקות), להוציא ולתת להם להתקרר קצת

בינתיים לחתוך את הכרוב, להכין את גרידת הלימון ומיץ הלימון. אחרי שהשום התקרר, להעביר אותו עם השמן והאורגנו לבלנדר, להוסיף לבלנדר את המייפל (או אגבה), מירין, ויגאנייז ומיץ לימון ולהפעיל את הבלנדר ל 45 שניות (בחיי שככה הוא כתב במתכון, מאד מדוייקים פה באמריקה). 

בקערה, לשים את הכרוב עם גרידת הלימון והכרוויה, לשפוך על כל את הרוטב מהבלנדר ולערבב היטב. 

זה מושקע וזה טעים לאללה. 

וביחד עם זה הוא הגיש מיץ מרווה ונהדר ממלון אחד, 1/4 כוס נענע קצוצה דק, גרידה מלימון אחד וכוס קרח. רק לטחון את הכל יחד בבלנדר, הוא הוסיף סוכר, לדעתי אין צורך, תבדקו ותחליטו.

לרוויה, לחיים ולימים של שקט.

רגע בלי פוליטיקה

קשה לכתוב בימים כאלה. אין רוגע. הלב עם המשפחה והחברים וקשה לכתוב משהו ולא לחשוש שזה אולי לא מתאים עכשיו. מצד שני זוכרת את עצמי בתקופות מלחיצות בארץ, דווקא מחפשת משהו להתעסק איתו, או לקרוא, כזה שהכי לא קשור למצב הכי מנותק. להרגיש לרגע נורמלית. להתעסק בקטנות. הקטנות שהן החיים האמיתיים שלא עוותו דרך משקפת האלימות, המלחמה, המצב.

חשבתי על ההורים שנאלצים לשבת בבית עם הילדים שסגרו להם את הקייטנות ועל אלה שיושבים בעבודה וחושבים על הילדים שהולכים עכשיו בקייטנה לממד, בלי אמא ואבא אבל עם הרבה חברים שמפחדים בדיוק כמוהם ונותנים כח אחד לשני, כי זה מה שחברים עושים, גם בגיל חמש. 

חשבתי על לשכב במיטה בלילה, הילדים ישנים וברור שתיכף תהיה אזעקה. השקט מסביב עד הפעם הבאה. ההרגשה בבטן והרצון שכל זה יגמר כבר ונחזור לקיץ חם ונורמלי. לשבת עם הילדים בפארק עם קרטיבים שמלכלכים את כל הבגדים שוב פעם ולא לחשוב, כמה קרוב או רחוק המרחב מוגן. 

חשבתי על כל המילואימניקים שבאו בלי לחשוב פעמיים, אפילו שהיו מעדיפים בהרבה ללכת מחר בבוקר עם הילדים לים, אפילו אם הם יעירו אותם שוב בשש בבוקר בשבת. חשבתי גם על אלה שכבר עברו את גיל 40 ועם ילדים בבית שאמרו די, עברנו את מלחמת לבנון השנייה ועמוד ענן וזה לא מגיע לילדים שלנו והבנתי גם אותם, לגמרי. חשבתי על כמה אהבה היא המניע העיקרי אצל כל כך הרבה אנשים וכמה שזה המניע הכי טוב שאי אפשר לערער עליו. 

אני בטוחה שכולכם מוצאים את העידוד והשמחה בילדים, במשפחה ועם החברים. אני יודעת שמה ששומר על כולם זו אופטימיות קוסמית שתמיד קיימת בארץ והיכולת לצחוק במצבים הכי מוטרפים.

רק תשמרו על עצמכם ותנשמו עמוק בשבילכם ובשביל הילדים.

שמחת חיים מתחת לשולחן בסלון

כשהייתי בתיכון, החברה הכי טובה ואהובה שלי ידעה שאם רואים את הרצפה בחדר שלי זה סימן שמשהו לא תקין. אף פעם לא הייתי מהמסודרות. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת בית מסודר. אני אוהבת שהכל במקום. אני פשוט לא מתפנה לפעולת הסידור לעיתים קרובות מדי.

כדי להתגבר על המכשול המפריד בין לאהוב בית מסודר ולא לסדר הרבה, אני משתדלת לא לאגור רכוש. אני בעד הסגנון המינימליסטי. נכון, כשאני חוזרת מהעבודה והבנות החריבו את הסלון, זה די מעצבן ונכון, כשאלון טוען שהן ירשו את זה ממני, זה גם די מעצבן. אבל בסך הכל כשאני קמה בבוקר, לפני כולם (לא להתרגש, עכשיו 9:30 בבוקר ואני היחידה שערה פה), הבלאגנים הקטנים שנשארו מאתמול, גורמים לי לחייך. ככה נראה בית שחיים בו אנשים שמחים. שמחה מהסוג שמדבר אלי.

נעליים קטנות שנשארו מתחת לשולחן בסלון

מברשת השיער של הבנות על השולחן בסלון, עם בליל חפצים מקרי ופירורים מכל מה שכירסמו שם אתמול למרות ש"אסור לאכול בסלון"

ובעיקר המזנון/ספסל בכניסה לבית שנראה בערך כמו שנראתה הרצפה בחדר שלי אי אילו שנים אחורה

אפשר לומר שמה שמוביל את ההתנהגות שלי בחיים הוא כלל פשוט מאד ואפילו די שיטחי והוא שרוב הזמן, נגיד 80%, יהיה לי כיף. זה נכון להכל, לעבודה, לחברים, לזוגיות ולהורות. כשהאיזון הזה מתערער או מופר, מצלצל לי פעמון אזהרה שאומר, צריך לתקן, צריך לחזור לאיזון ואז אני נכנסת לפעולה. אני בוחנת מה מפר את האיזון, מה כדאי לשנות ואיך. אני לא פזיזה בזה, אני מאד ריאלית, למשל מקום עבודה זה מאד לא פשוט לשנות מהיום למחר וגם לא צריך. לפעמים זיהוי הבעיה והכנת תכנית פעולה, כבר משפרת את ההרגשה הפנימית והופכת את הכל לאפשרי וכן, גם בעל משמעות אחרת.

שינוי במקום העבודה יכול להיות שינוי תנאים, פוקוס שונה, וכן גם החלטה למצוא מקום אחר ולעזוב. כבר יצא לי להחליט במקום עבודה שעשה שמות בשמחת החיים שלי שיהיה נכון לעזוב אותו רק בעוד שנה מאותה נקודת זמן שבא הבנתי שהוא לא בשבילי. ידעתי שזה הדבר הנכון, להמשיך ולהשקיע שנה ולעבוד במרץ, כדי שהעזיבה תהייה הוגנת ונכונה לכל הצדדים. הידיעה וההחלטה הזו סחבו אותי קדימה והשנה הזו הביאה תוצאות יותר טובות ממה שיכולתי לשער.

80% כיף. הכמות הזו גורמת לי להרגיש שאני חיה הכי טוב שאני יכולה, השאיפה הזו, מחזיקה אותי תמיד עירנית לתחושות שלי. באותה מידה לא תמיד אני מצליחה להחיל את הכלל על כל תחומי החיים שלי, לפני שנה בערך הבנתי שאני לא מרגישה ככה עם הגוף שלי. איך פיספסתי כזה דבר? זה הרי הדבר הכי קרוב אליי האפשרי. אבל הנה, פספסתי. אני חושבת שההשקעה הרתיעה אותי, הידיעה שהגוף שלי הוא 100% השקעה בעצמי ואין פה השפעה אמיתית על אף אחד אחר (טוב, אולי אלון לא יסכים עם ההצהרה הזו) הרגישה לי סוציומטית מדי. וכשאני שואלת את עצמי למה זה ככה, אני מניחה שזו תוצאה של חינוך וערכים שרבים גדלים עליהם. חטא הגאווה, ערך הצניעות, הנתינה. כל אלה נמצאים גבוה מאד בסולם הערכים, ובמבט ראשון הם לא כוללים נתינה לעצמנו, רק לאחרים.

אני יכולה להגיד שאני עדיין עובדת על זה, על להשקיע בעצמי ובגוף שלי. אני כורכת את זה עם להשקיע במשפחה שלי בחלק מהמקרים, כמו האוכל שאני קונה ומכינה ואני עובדת על הדברים שהם רק שלי, כמו הלימודים שלי, הבלוג הזה, להגיע קצת יותר מאוחר הביתה כי חשוב לי ללכת ברגל וכן גם לעשות כל מיני תרגילי ספורט שאני אוספת ומאמצת לשיגרת היום שלי.

איך הגעתי מבית מבולגן לזה? אין לי מושג. אבל אני בהחלט שוקלת לחתום את הפוסט הזה ב"יומני דנית" ואם אתם לא יודעים מה זה, תשאלו מישהו שנולד בשנות ה 70 ;-)

איך מחליטים מה לבשל? מאפה פטריות וקישואים

השיטה היא לקנות המון ירקות מכל מיני סוגים ואז אין ברירה אלה להכין מהם משהו.

כשאין לי רעיונות אני שואלת את גב׳ גוגל והיא בדרך כלל מצליחה לספק לי מקורות השראה. יש לי קישואים ופטריות גב׳ גוגל. מה את אומרת?

 פשטידה את אומרת? לא, לא היום. לא בא לי היום על ביצים, גבינות עושות לי כאב ראש וקמח... אני עוד מתלבטת לגבי קמח. הייתי מכינה תבשיל, אבל הכנתי המון תבשילים לאחרונה. אולי נסתכל בפינטרסט גב׳ גוגל. מה דעתך? התמונות של האוכל שם, תמיד יפות ומעוררות השראה. סלט? נהההה, אני יודעת שקיץ, אבל ממש מתחשק לי לבשל משהו, אולי אפילו משהו קצת מתוחכם. הנה פה יש לזניה, שם פשטידה ותמונה של רטטוי,הגלגלים במוח מתחילים לזוז. אולי ננסה לזניה עם פרוסות קישואים במקום הפסטה? טוב, זה הזמן לגשת למעבדה, זאת אומרת למטבח.

יש בצל, אבל אוף נגמר השום. 2 אופציות, לקחת מאחת השכנות או להשתמש באבקת שום.. אני עוד בפיג׳מה. בחיי שאפשר להכין תרשים זרימה ממה שעובר עלי הבוקר. שווה להתלבש בגלל שום? אמממ לא! אבקה הפעם.

אוקיי, אז בצל, פטריות, קישואים חתוכים כמו עלי לזניה, הלוואי שהיה לי טימין, רגע אולי יש לי מיובש. נו טוב, אורגנו הפעם. מעניין אם לקישואים יספיק להתבשל בתנור או שצריך לטגן או לצרוב אותם בתנור קודם. ממש אין לי כח להכין משהו במיליון שלבים, מספיק שצריך לטגן את הבצל והפטריות. בטח אני אני לא אוכל לחתוך את זה בלי שזה יתפרק בסוף, כי החלטתי לא משתמשת בביצים, אז מה הפיתרון? לאפות במנות אישיות? לא השתגעתי בכלל.. מה פתאום במנות אישיות?אולי איזו כף קמח בריא? הייתי שמחה אם זה היה מתכון ללא גלוטן, כל כך הרבה אנשים נמנעים היום מגלוטן. קמח חומוס? מתלבטת לגבי הטעם ולא בטוחה לגבי ההסמכה. קמח אורז? דביק מדי אני חושבת. נדמה לי שיש לי קמח קינואה במזווה, מעניין איך הוא מתנהג, כנראה זה הזמן לנסות.

אז לעבודה, מאד חששתי שהקישואים יצאו לי מרירים כי פה הם לפעמים כאלה, אבל היה לי מזל ויצאו מתקתקים וטעימיים מאד. המסקנה אחרי הכל-להכין מנה כפולה, אז אני כותבת מה שעשיתי ותרגישו חופשי להכפיל.

חבילת פטריות - לחתוך לקוביות
4 קישואים - 1 לחתוך לקוביות, 2 מהם לחתוך לפרוסות דקות לאורך ואחד לחתוך לפרוסות רוחב (כלומר עיגולים)
1 בצל גדול 
אורגנו - כפית
מלח פלפל
אבקת שום - חצי כפית (אבל באמת שעדיף לכתוש שן שום אם יש)
חצי כפית כורכום
2 כפות קמח קינואה (או כל קמח אחר שנוח לכם)
שמן זית

לחמם תנור ל200 מלות צלזיוס (400 פרנהייט)במחבת לטגן בצל, שום, פטריות, קישואים ואת התבלינים, עד שהנוזלים מתאדים. להוסיף 2 כפות קמח לערבב ולכבות את האש. לשמן תבנית בשמן זית, להניח פרוסות קישואים כמו שכבת פסטה.

לטפטף עליהם שמן זית, להמליח ולפלפל. לערום מעליהם מהתערובת הפטריות. שוב להניח קישואים עם מלח ופלפל ועוד שכבה, עד שנגמר ובשכבה העליונה יותר יפה לסדר עיגולים, הנה ככה: 

לאפות 45 דקות, לתת לזה 10-15 דק' לנוח ואז לחתוך ולהרים לצלחת עם תרווד. 

בתיאבון. 

כמה שעועית ירוקה יש בשקית אחת בקוסקו?

מי לא שמע על קוסקו (Costco)? רשת ענק אמריקאית שהגיעה גם לחלקים אחרים בעולם (אפילו יפן) וממש לא הגיעה לישראל. הכל שם בגדול במחסן ענק שמסודר בדיוק אותו דבר בכל מקום. הכל מגיע בחבילות ענק (כולל נייר טואלט לחצי שנה למשפחה ממוצעת) ומחירים שמצדיקים קנייה מהסוג הזה, בעיקר אם יש לך מקום איחסון בבית. תשכחו מקופסא של 42 טבליות למדיח ותגידו שלום למיכל של 100. זה נחמד, זה יעיל ויותר מהכל, כמו הכל באמריקה, זו חוויה.

בשנה הראשונה היינו מגיעים בתרוץ כזה או אחר לקוסקו, פעם בשבוע, שבועיים. אחר כך למדנו שזה לא באמת זול אם קונים קופסא ענקית של תותים וזורקים חצי. אז התחלנו לקנות פחות ופחות מוצרים מתכלים שם ויותר חומרי ניקוי וכאלה. יצא שלא הייתי בקוסקו כבר כמה חודשים. לפני שבוע נסעתי לקוסקו. לבד. בעצמי. בלי ילדות. אמרתי לבד? הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות לפחות. הם הביאו כל כך הרבה דברים חדשים ונחמדים. זה היה בילוי משובח.

בתור התחלה קניתי חבילה של מיני חצילים. לא גדולים, לא קטנטנים. פשוט בגודל כזה באמצע, של 20 סנטימטר, נפלא. קניתי 2 שקיות בכל אחת מהן קילו שעועית ירוקה, קצוצה בקצוות, נשאר רק לשטוף ולבשל. קופסא ע נ ק י ת של עלים אורגנים שטופים לסלט... אכלנו חצי והשאר  כבר נראה רע ויילך לפח (לפעמים לא לומדים מניסיון). אפונה קפואה בשקית של 2.25 ק"ג (!!!), בקיצור היה כיף! יכול להיות שאני מוזרה?

החצילים הצטרפו לעל האש אצל חברה עם טחינה שחברה אחרת הכינה, היה כיף וטעים, עם מיליון ילדים מתרוצצים מסביב, כמו שרק יום חמים אחרי חורף ארוך מאפשר לחבורת ישראלים שלא גדלו על כאלה חורפים. כל אחד הביא משהו, באנגלית קוראים לזה potluck בעברית לא צריך לזה שם... אני הבאתי את השעועית שלי  ואתמול בלילה נזכרתי שנשארה לי עוד שקית. ב 9:00 בערב, אני מחפשת את המתכון הכי מהיר שאני מכירה ואם להודות על האמת, אני בדרך כלל מחפשת את המתכון הכי מהיר שאני מכירה, או לא מכירה, העיקר שזה יהיה זריז.

אז:
2 כפות שמן להקפצה וכף שמן שומשום (או שתיים, ולקזז תלוי באהבתכם למוצר)
3 שיני שום גדולות - ואפשר גם יותר, תלוי כמה ערפדים יש באזור
1 ק"ג שעועית ירוקה דקה - קטומת גבעולים
1/2 כוס מים
4 כפות סויה
2 כפות סילאן (מי שאוהב מתוק מודגש שיוסיף עוד)
אופציונאלי - ג'ינג'ר קצוץ, שומשום קלוי לקישוט

לחמם את השמן עם השום (והג'ינג'ר אם תרצו), להוסיף את השעועית ולערבב היטב שתתכסה בשמן, שום (ואולי ג'ינג'ר), אחר כך להוסיף מים, סויה וסילאן. אני לא הרגשתי צורך במלח מעבר למליחות של הסויה, אבל תטעמו איך זה מרגיש לכם. לכסות את הסיר ולשים טיימר ל 10 דק', כאן זה כבר לפי העדפה אישית, בשבילי זה מספיק רך ועם קצת קראנצ'יות בשלב הזה. טעים לבד וטעים כתוספת. אפשר לקשט עם שומשום קלוי.

בתיאבון.