ארבעה בפרדס, גשם ותבשיל

אפשר לעשות המון דברים עם דלורית והכתום שלה משגע... נסעתי היום ברכבת הביתה, היה קר והגשם פשוט לא הפסיק לשנייה. בעצם, הוא לא הפסיק מהרגע שהתעוררתי ב 6:40 בבוקר ועד עכשיו 20:45. הטיפות על חלונות הרכבת התאספו לשבילים ארוכים שזרמו ללא הפסקה. אם זה היה קטע מסרט, הייתי חושבת שמישהו שם הגזים עם צינור המים על החלון. 

אבל מסתבר שבמקומות אחרים בעולם, כאלה שלא נולדתי בהם, זו המציאות. אז נסעתי לי ובטעות לחצתי על כפתור באייפון בתוך הכיס ופתאום, אהוד בנאי באוזן "ארבעה נכנסו לפרדס".  

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. [...] בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום.

ארבעה חכמים גדולים מחכמי ישראל נכנסו לעסוק בתורת הסוד, ורק אחד מהם נכנס בשלום ויצא בשלום. והאחרים - אחד מת, אחד נטרפה דעתו, והרביעי, ר' אלישע בן אבויה, הנקרא מאז אירוע זה "אחר", "קיצץ בנטיעות", כלומר הפך לכופר בעיקרי האמונה היהודית. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

(תודה לוויקיפדיה על ההסברים...)

וכך המציאות האמריקאית התערבבה לי כל כך עם הפרדס בגבעתיים, שורשים רחוקים, אווירת השיר האפלה, והגשם. ובחיבור לא ברור, מעין זרם אסוציאטיבי שכזה זרם לו גם הוא וניזכרתי בתבשיל מהביל שהכנתי כשהייתי בארץ ואחותי צילמה.

בצל אחד - קוביות

דלורית אחת - קוביות

כוס אפונה -קפואה שנשטפה במים

כוס עדשים שחורים

מלח פלפל

חצי כפית כורכום

כפית אבקת קארי

לבשל בסיר קטן את העדשים במים כ-10 דקות אחרי הרתיחה. בסיר רחב ומרווח, לטגן את הבצל במעט שמן, להוסיף קוביות הדלורית האפונה והתבלינים ולערבב יחד בעדינות.

 לסנן את העדשים ולהוסיף יחד עם האפונה ומים כמעט עד כיסוי, להמשיך על אש בינונית עד שהדלורית רכה ומהמים נשאר עוד לרוטב טעים.

אוכלים ככה, או על אורז לבן או חום, מה שיש ומה שמתחשק.

בתיאבון.

תודה לסיגל בלייר-גת העל הצילומים המרהיבים

לאחותי הצולעת (שם חיבה)

לפני דיי הרבה שנים, אפשר לומר אפילו, המון, הייתה לאהרוני מעין מעדנייה/מכולת/מסעדת אטריות בגן העיר. אז, כשגן העיר עוד היה ממש ליד כיכר מלכי ישראל ולא ידענו בכלל שעוד נקרא לזמנים הללו, עידן התמימות של החברה הישראלית.

הייתי מגיעה לגן העיר באוטובוס... כן בחיי, באוטובוס, מחולון. כמה שנים אחר כך כבר לא העזתי.
וכך היה, שגילינו אני ואחותי את המכולת של אהרוני בגן העיר, שהוציאה שולחנות לרחבה לצידה והאכילה בסגנון מסעדת פועלים את באי המקום במנות שאין מילה אחרת מלתאר אותן, פשוט נפלאות. זה היה טעים, זה היה אוטנטי וזה לא היה יקר במיוחד.
כשלא היה לנו זמן, רעב ניכר, או מספיק כסף, היינו קונות סלט של דלורית ומתיישבות על המדרגות בחוץ לאכול אותו והזיכרון מהטעם הזה נשאר עד היום. שנים אחר כך כשלמדתי בבית הספר לבישול "בישולים", ניסיתי למשוך את אהרוני בלשון ולגלות מה היה שם בסלט הזה ואם כבר אז אולי גם כמה מתכוני איטריות. לא הצלחתי, הייתי צעירה וביישנית מדי לשאול באופן ישיר וגם נראה לי שאהרוני עדיין מחזיק כמה סודות באמתחתו. כמה הייתי רוצה שיפתח שוב את המקום ההוא, עם השולחנות בחוץ והמאווררים והתחושה של מסעדת פועלים מארץ רחוקה וטעימה במיוחד.

קראתי לאחרונה שדלורית מאד בריאה ועוד יותר בריאה כשהיא לא מבושלת, מיד החלטתי לנסות לשחזר את הטעם, ועכשיו אחותי, כשאני בארץ רחוקה, תאלצי לנסות בעצמך ולהגיד אם זה מספיק דומה.

אז צריך:
דלורית אחת גדולה
כוס חומץ אורז
ממתיק נייטרלי כל שהוא - מצאתי בחנות טבע סטיוויה נוזלית שבניגוד לאבקה, יש בה רק מרכיבים טבעיים, כלומר, סטיוויה, מים ותצמית זרעי אשכולית שמסתבר שזה חומר משמר טבעי, השתמשתי ב 20 טיפות, צריך לצאת מתקתק כמו חמוצים סיניים, תטעמו.
חצי כפית שמן שומשום
מלח
10 עלי נענע
חופן בוטנים
צ'ילי פלייקס (התבלין, לא אבקה אלא חתיכות קטנות של צ'ילי מיובש)

לעבודה: לקלף את הדלורית ולקחת קולפן שעושה פסים (ג'וליינים בשפה הגבוהה) ולהתחיל לקלף עד-דלא ידע.

לערבב את חומרי הרוטב, החומץ, הממתיק, המלח ושמן שומשום ולשפוך על הדלורית, לתת לעסק לעמוד לפחות שעה, ככה שזה בהחלט סלט שאפשר להכין מראש... גם למחרת זה סבבה.
לקלות את הבוטנים במחבת קטנה, כשמשחימים להוסיף צ'ילי כמה שואהבים, להוריד מהאש ולהעביר לקרש חיתוך לקיצוץ או לשקית ולהכות עם מערוך או כל כלי משחית אחר, אפשר גם במכתש ועלי.
לפני ההגשה לקצוץ את עלי הנענע ואז את הבוטנים, הצ'ילי והנענע מפזרים מעל ומגישים.

בתיאבון!

שבוע בדרכים - טיול בחוף המזרחי של ארה"ב

שבוע בדרכים. משפחה. שני ילדים (ילדות במקרה שלי) ושני  הורים. לאכול בריא זה אתגר בדרך, בעיקר בארה"ב. אין ארומה, אין ארקפה והמקומות שמקבלים את הציון הגבוה ביותר בכל המדריכים למטייל, בדרך כלל מגישים ארוחות כבדות מאד של בשר ותפוחי אדמה. רק אם תבקשו, תקבלו (אולי) פרוסת עגבניה.

הכינו אותנו מראש להיערך לדיסני, אז יצאנו לדרך עם סנדוויצ'ים, פירות, אגוזים ומים. באפקוט סנטר יש מסעדות מצוינות אז הזמנו מקומות מראש לאחת יפנית לארוחת צהריים ולמרוקאית בערב. תמיד אפשר לסמוך על כל ארוחה לא אמריקאית, שיהיו בה בחירות מגוונות יותר, גם לסועד הבריא. 

במג'יק קינגדום לעומת זאת, אהההה, איך נתאר את זה בעדינות.... על הפנים (מספיק עדין?). אז לבנות קצת נמאס מהאוכל שהבאנו ונאלצנו להכנס לאחד ממתחמי המזון המהיר (כן, כן, לא הזמנו מקומות מראש ולא בדקתי מסעדות לעומק) והבנות אכלו את מה שכל הילדים אוכלים. שניצלונים וצ'יפס וכל זה. אני ניסיתי להתחכם ולקחתי סלט עם שרימפס, לא ממש קיבלתי ממנו את מנת הירקות שקיוויתי לה והייתי דיי רעבה גם אחר כך, מזל שנשארו סנדוויצ'ים של אבוקדו בתיק...

בשלב הזה קראתי לעזרת הפייסבוק, איך מסתדרים פה בדרכים? העצה הכי יעילה שקיבלתי היא להשתמש באינטרנט ולחפש "healthy eating in" בעיר בה אנחנו נמצאים. כשלא מצאתי משהו שנראה לי טעים, למזלי, מסעדות יפניות הן תמיד אופציה טובה בשבילנו. הבנות אוהבות מרק מיסו (בלי הירוקים והטופו בפנים כמובן) וסושי סלמון או סלמון אבוקדו. תמיד יש אדממה שכולנו אוהבים, מנות של ירקות ובכלל, אנחנו מסתדרים שם טוב. חוץ מהיפניות, מצאנו סופר בריאות שהחביא בתוכו מיני מסעדה עם מיצים בריאים, חומוס שעושים במקום וירקות טריים ואפילו חתכו לבנות עגבניות בדיוק איך שהן רצו. יצא לי לבדוק גם כמה תבשילי קארי ונכנסו למסעדה מקסיקנית שהסכימו להכין את הגאוקמולה בגירסא לא חריפה וידידותית לילדים. אז בסה"כ הסתדרנו, כשתמיד באוטו היו פירות ואגוזים למקרה שמישהו ירעב בנסיעה. 

היה יופי של טיול החוף המזרחי, שבוע באוטו ובמלונות של הרגע האחרון (אפליקציה מומלצת למטיילים  Hotels Tonight). ממזג אוויר מושלם בהתחלה, ליומיים של גשם, לוירוס שתקף את הקטנה ועבר, למזג אוויר טוב כשהיא כבר הרגישה טוב. 

טבלנו מעט באוקיינוס, ראינו בגשם את דייטונה, עיר מרוציי המכוניות, את סוואנה וצ'רלסטון היפות ומירטל ביץ' (גם באמריקה יש ערסים, מסתבר) ונהננו ממזג אוויר מושלם בריצ'מונד (בירת וורג'יניה) ובוושינגטון, שם גילינו את פורט וושינגטון וג'ורג'טאון. אנחנו כל כך אוהבים טיולים כאלה, חורשים את אמריקה בדרכים האינסופיות, מדברים כמו שאף פעם לא יוצא כשהימים זורמים להם מהעבודה לבית וחוזר חלילה, צוחקים הרבה, שומעים המון מוזיקה (ופסי קול של סרטים של הילדות). משפחה שכזו, חוויות שכאלה. 

במקום להילחם בהתמכרות למתוק

לפעמים בא לי מתוק. מה עושים כשבא מתוק? מוצאים משהו מתוק לאכול, פשוט לא?

 

אחד הסיפורים שאהבתי ומופיע גם בספר על תזונה אינטגרטיבית (אפשר להשיג אותו בארץ בעברית), בכל אופן בגרסא האנגלית, מספר על רופאת שיניים שהייתה בטיפול אצל ג'ושוע רוזנטל, מייסד ביה"ס לתזונה אינטגרטיבית. 

היא הייתה אצלו כדי להתמודד עם תשוקה עזה במיוחד למתוקים שהתעוררה אצלה כל יום אחר הצהריים. היא הייתה למעשה זקוקה לעזרה בהתמודדות עם התמכרות. התמכרות היא מצב פיזי ונפשי וכח רצון בלבד לעיתים רחוקות יכול לנטרל. אם כח רצון היה מספיק כדי להתמודד עם התמכרות למזון, אני מניחה שלא היה צורך בכל כך הרבה תוספים לדיאטות, דיאטנים ויועצים בתחום. 

במקרה הזה, הקושי היה גדול יותר לאור מקצועה של המטופלת. התחושה הקשה של להגיד למטופלים להמעיט באכילת ממתקים מחד ומאידך, כל אחר הצהריים "לרדת" על כמות מטורפת של ממתקים שחיכו לה במגירה במשרד, גרם לה להרגיש לא אמינה וצבועה כלפי עצמה וכלפי המטופלים שלה. 

העצה שקיבלה הרופאה מרוזנטל היתה לשלב מתוקים באופן מבוקר במהלך היום כדי לא להגיע לאחר הצהריים עם צורך עז כל כך במתוק. הוא הסביר על ההבדל בין פחממות פשוטות למורכבות, על החסרונות באוכל מעובד, למעט פסטה שהיתה אהובה עליה במיוחד, והיתרון בהגברת הצריכה של ירקות ודגנים.  

אולם, היה ברור כי במקרה זה, יש צורך בתחליף יותר ספציפי למתוק ולכן יעץ לרופאה לרוקן את המגירה במשרד מהממתקים ולהשתמש בסירופ אורז המכיל סוכרים מורכבים ופשוטים כשמתעורר הצורך במתוק, למרוח את הסירופ (הדומה לדבש או מייפל בצורה ובטעם) על פריכית אורז ולאכול במקום הממתקים. 

תוך חודשיים משינוי אופן האכילה, הצורך של הרופאה במתוקים, התאזן באופן דרמטי והיא אף התחילה להמליץ על הפתרון הזה למטופלים שלה שהתמודדו עם קושי דומה. 

יצא לי בשבוע שעבר להכין ממתק בבית, שזכה להתלהבות ומשלב מתוק עם דגן וקצת ערך מוסף. 

המרכיבים:

2/3 כוס חמאת שקדים

3 כפות מייפל (החבר'ה התלהבו, לדעתי אפשר פחות)

1 כפית תמצית ווניל

1/2 כפית קינמון

1 כוס שיבולת שועל (השתמשתי בעבה, אפשר להשתמש בדקה אבל לא באינסטנט)

1 כפות שוקולד צ'יפס (איזה סוג שאוהבים)

מערבבים כל יחד בקערה ומעבירים לנייר אפייה, מניחים מעליו עוד נייר אפיים ומשטחים עם מערוך לעובי של חצי סנטימטר. מכניסים למקרר לשעתיים ככה. חותכים ו.... זהו. שומרים במקרר כחטיף ונישנוש למקריי חירום (או לא חירום, או סתם כשבא).

בתיאבון.

אין מתכון יותר קל מזה.. חג אביב שמח!

איזה כיף להרגיש האביב באוויר. פה בניו יורק זה אמנם דומה יותר לחורף ישראלי (אולי קצת יותר גשום), אבל יש לפחות הבטחה באוויר שהנה, הטמפרטורות עולות ותיכף כל העיר תתמלא בפריחת הדובדבן.

בשנה שעברה אני זוכרת שהיה ממש קר בפסח, נסענו לטייל בוושינגטון וקפאנו ובדרך חזרה ירד שלג, הפעם (טפו, טפו, טפו) נעים יותר וזה ממש עושה חשק לבשל בצבעים של אביב וקיץ, אוכל נעים ושמח.

ניו יורק היא גם המקום היחיד בעולם שסוודר עם שרוולים קצרים עושה שכל. עד היום לא הבנתי למה בכלל המציאו את זה. זה לא אפודה ולא סוודר, מה זה בכלל? בארץ כשקר קר וכשחם חם, אין שום סיבה להמציא בגדים של באמצע כי פשוט אין אמצע. מעורר הגיגים על תפיסות של שחור ולבן בארץ, לא? כמו שהקיץ עושה אנשים עצבניים, אולי אביב אמיתי (וגם סתיו) היה עושה אותנו יותר פשרניים?

המון ירוקים יש עכשיו בשווקים ובסופרים כיאה לעונה. מצאתי לי חבילה נחמדה של שעועית צרפתית דקה, ירוקה וצהובה וזרמתי איתה.

והמתכון שיצא, יצא ככה:

2-3 שיני שום קצוצות
שמן זית
1/2 כפית מלח
חבילת שעועית ירוקה וצהובה (אפשר גם צבע אחד, כן? אבל לשולחן של הסדר, הכי יפה צבעוני) שזה בערך חצי קילו
קןפסאת שימורים של עגבניות שרי (לפתוח אותה ועם סכין קצת לחתוך את העגבניות שבפנים)
עלים מ 4 גבעולי בזיליקום

2-3 כפות צנוברים קלויים לפזר מעל.

הכי פשוט בעולם, לשים במחבת גבוהה ורחבה שמן זית, מלח ושום ולתת לשום לרקוד קצת מהחום, לא להשחים. להוסיף את השעועית ולערבב יחד 2 דקות שתתכסה טוב בשמן המתובל. להוסיף את כל תוכן קופסאת השימורים, עלי הבזיליקום, לערבב ולהוסיף מים ככה שיכסו את השעועית. להוריד את הלהבה ללהבה בינונית-נמוכה ולתת לעסק לבעבע 15 דקות, הרוטב צריך להסמיך באופן נעים שכזה.

עכשיו לטעום! אם נפלתם על עגבניות חמוצות במיוחד, תמתיקו טיפה עם הממתיק החביב עליכם, אבל טיפה, זה לא קינוח.

להגיש עם צנוברים שקליתם במחבת יבשה לגוון חום נחמד (מי שלא קלה צנוברים אף פעם, לערבב תוך כדי הקלייה כדי שלא ישרפו וברגע שהם חומים להוציא לקערית כי גם אם תכבו את האש, המחבת החמה תשרוף אותם).

בתיאבון וחג אביב שמח.

קאזוס בלי!

מדי פעם וזה לא קורה בכל יום, אני זוכרת להשרות אורז מלא בערב. בשבוע שעבר השריתי כוס וחצי אורז חום בערב ובניתי על לבשל אותו למחרת.
למה להשרות? משתי סיבות מבחינתי. האחת כי לפני די הרבה שנים, צחי בוקששטר אמר באיזו תוכנית בישול שככה זה יותר טעים (וצדק) ומתבשל מהר יותר, ממש כמו אורז לבן (וצדק שוב). הסיבה השנייה, הבריאותית היא שיש באורז מלא חומצה פיטית שנקשרת בקלות לברזל, סידן ואבץ. אם לא נשרה את האורז, הגוף שלנו לא יספוג את החומרים המזינים האלה והם מצידם ייקשרו לחומצה הפיטית. השרייה פותרת את הבעיה הזו. אנשים שניזונים מתזונה מקרוביוטית למשל, או שמבססים את תזונתם על מוצרים המכילים חומצה פיטית (אגוזים, זרעים, דגנים), יכולים להגיע לחסרים אם לא ידאגו להשרייה.

אז החלטתי להכין ריזוטו אוריינטלי שכזה. בישלתי, הכנתי, טעמתי אולי כף ואפילו צילמתי.

אחר כך הייתי צריכה לצאת לכמה סידורים... חזרתי הביתה בערב וכבר ראיתי את עצמי מתיישבת על הספה, עם קערת ריזוטו חמימה ונעימה ו... נגמר, באתי הביתה לסיר ריק. ריק לגמרי, מונח בכיור. בלי שאריות במקרר. בכלל! כלום! אם זו לא עילה למלחמה, אני לא יודעת מה זו עילה למלחמה. יש סיכוי ממש, אבל ממש טוב שברגעים אלו ממש (כבר השתמשתי במילה ממש?) מישהו משנה את ההגדרה במילון של "עילה למלחמה" ומכניס את הסיפור שלי!

אחרי שהשלום הושב על כנו, הודעתי שדבר אחד כן ייצא מזה, פוסט שאוכל לפרוק בו את זעמי וגם את המתכון כמובן.

ואגב, אני ואפונה זה סיפור אהבה, אז השחקנית הזו עוד תשוב בוואריאציות רבות.

אז מה היה לנו שם?

כוס וחצי אורז חום (מסונן לאחר שהושרה לילה או יותר, ותחליפו מים מדי פעם כשאתם עוברים במטבח או לידו)
חצי כוס חלב קוקוס
חצי כף ממרח קארי אדום (או יותר אם אתם אוהבים חריף)
ג'ינגר קצוץ (קובייה של דורות או ס"מ של ג'נג'ר טרי)
2 כפות סויה
כוס אפונה (קפואה שהנחתם במסננת ושטפתם קצת עם מים חמים)
חצי כפית כורכום (לטעם ולבריאות)
מלח

לחמם בסיר מעט שמן (אפשר שמן קוקוס אם יש לכם)
להוסיף את המלח, הכורכום ו 3 כוסות מים ולהרתיח, כשהמים מגיעים כמעט לגובה האורז ורואים חורים באורז דרכם, לכסות, להנמיך את האש ולבשל 17 דקות.

לערבב בקערה קטנה את חלב הקוקוס עם הקארי, הג'נגר והסויה להוסיף לאורז, לערבב מעט, לתת לעסק להתבשל 5 דקות בסיר סגור.

אחרי 5 דקות, להוסיף את האפונה בשכבה מעל האורז, לכסות שוב ולתת לעסקה להתבשל עוד 10 דקות. ככה האפונה שומרת על הצבע היפה שלה.

זהו הריזוטו מוכן, לערבב בעדינות הכל יחד ולהגיש.
בתיאבון.