בואו נעשה כאילו זה קיץ רגיל ונכין סלט רגוע

לפני די הרבה שנים דנה מהעבודה לימדה אותי אחלה טריק לסלט ולאחרונה נזכרתי בו. כשאני מחליטה לארגן לי סלט קייל לארוחת ערב זה מתאים לי בדיוק.

לפני הכל מכינים את הירקות, הפעם לקחתי לי 5 עלי קייל, מעט בצל סגול ועגבניה. פשוט כי זה מה שהיה. קצצתי, חתכתי וערבבתי, הוספתי כף חומץ בלסמי, אבל גם לימון הולך, או חומץ אחר שאוהבים.

ועכשיו לטריק:

הטריק הוא לשים את השמן של הסלט במחבת קטנטנה, כף שמן זית לסלט לאחד או שניים או שתיים, תלוי מי מצטרפ/ת. ולהוסיף לשמן שקדים, גרעיני חמניות או מה שאוהבים. להמליח, אפשר גם להוסיף תיבול שאוהבים, למשל חצי כפית תערובת זעתר. לחמם יחד עד שהגרעינים/אגוזים/מה שבא מתחילים להשחים ואז (בזהירות לא להשפריץ), שופכים את השמן הרותח והמתובל על הסלט. הסלט מצידו יגיב ברחש נעים ומלבב. ערבוב קטן, שנייה לחכות כדי שהגרעינים לא יעשו כוויה בפה חס וחלילה ואהההה ארוחת ערב קלילה ונעימה. עם טוסט ליד וטחינה, סלט פשוט עושה לי את זה בימים טרופים של קיץ. 

ברקע גלגל"צ של 3 בלילה בארץ, שירים נוגים ומחשבות לא פשוטות. הרבה דאגות וניסיון לקחת נשימות עמוקות.

באהבה.

כשהתותחים רועמים, צריך לנער את המוזות שיתעוררו

ימים מטורפים עוברים על כולם והכי מוזר לי שגם עלינו. משום מה חשבתי שהמרחק ממתן את התחושה. שהיכולת להיות בבית בשקט ולא להזדקק לממ"ד משנה את הפרופורציות כך שהכל עובר רגוע יותר. אבל משפחה בממ"ד בארץ ואח יקר מגויס, הופכים את המועקה לנוכחת מאד ביומיום והחדשות שאנחנו דבוקים אליהם בדיוק כמו שהיינו בארץ, מכתיבות את מצב הרוח ואת הבחירות שלנו גם פה.

אפשר להוציא אותנו פיזית מהארץ, אבל אי אפשר להוציא את הארץ מאיתנו. ניסינו לטייל בסוף השבוע, וחזרנו הביתה באמצע. אני לא הרגשתי טוב פיזית ומיד כשהגיעו אלינו הידיעות על גולני לאף אחד כבר לא היה חשק להמשיך.

הבוקר כשאני מנסה להתאושש מהסחרחורת המנהלת את חיי בימים האחרונים, ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי לעזור. צר עולמי כעולם נמלה, כמו שאומרים.

להיות עם הילדים בבית כשאין להם קייטנות, זה לא פשוט, להעסיק אותם במשהו חוץ מאלקטרוניקה. אצלנו בבית רואים המון טלוויזיה בחופש ואייפד. אבל בין לבין, מציירים, משחקים רביעיות, עוזרים במטבח ועוד כל מיני. אני מחפשת באינטרנט רעיונות כדי להפעיל את הבנות. הרעיונות שיישמנו עד עכשיו ושאני בהחלט ממליצה עליהם:

אומנות בחוטים צבעוניים

הורדנו גם ציור של ינשוף מהרשת והכנו אותו מפיסות לבד מודבקות על לוח עץ דק שעטפנו בנייר דבק של צבעים שמצאנו בבית.


שיחקנו בפלסטלינה


הרכבנו פזלים


והכי כיף היתה ערכת הלבשה home made

אה עשינו גם מובייל לחדר

ובשבילי? דווקא בעיתות מצוקה אני מכינה דברים שדורשים יותר התעסקות במטבח. לפעמים אני פשוט נכנסת למטבח ומתחילה לחתוך המון ירקות ואז יוצא מזה מוקפץ סיני בדרך כלל. החיתוך מרגיע אותי, סטייל זן ואומנות חיתוך הירקות. הפעם החלטתי להשקיע כשכבר נכנסתי למטבח והכנתי אוכל בהשראת שיעור בישול שלקחתי לא מזמן אצל השף הטבעוני, אדם סובל. אדם סובל מנהל ומבשל ב Cinnamon Snail, "פוד טראק" ניו יורקי טבעוני עטור פרסים.

 הסיפור שלו כרוך בהמון אהבה. כשהוא פגש את אשתו לעתיד, היא היתה טבעונית, וטצ\הוא היה בערך צמחוני. כבר אז הוא ראה את עתידו בבישול והתבאס לראות שאהובתו נזונה בעיקר מצ'יפס וקטשופ בגלל הטבעונות. הוא התחיל להתמחות במגוון מסעדות צמחוניות, כדי שיוכל לבשל לה אוכל טבעוני, טעים ובריא (כולם ביחד, אוווווווו). לא הרבה אחר כך, נולדה ביתם הראשונה. הקשר בין התינוקת הקטנה ואמה, גרם לו להחליט שהוא לא מסוגל לאוכל באופן כזה שיקרע תינוקות אחרים בטבע מאמותיהם. הסיפור שלו חוזר על עצמו בכל אתר שחיפשתי. מאד אמריקאי, ילד פרחים והאמת, הוא נראה אמיתי כשמדברים איתו.

במהלך השיעור, שאלתי אותו אם באמת האוכל שהוא מכין הוא כולו אורגני, הרי כבר דיברנו שלא חייבים הכל אורגני. השף עצר את כל הכיתה מעבודה וסיפר סיפור. לפני כ 11 שנים הוא היה במונסור בהודו בכפר שמגדל למחייתו אגוזי קשיו. בכפר הזה, הגידולים לא היו אורגנים, מן הסתם, המטרה היתה אחת, לגדל כמה שיותר כדי למכור בחצי דולר פחות ולמכור כמה שיותר. אחוז תמותת התינוקות בכפר, לדבריו, היה אחד מהגבוהים בעולם וכך גם אחוז הילדים עם פגמים מלידה. כשהוא ראה את השפעות הריסוס על המגדלים ומשפחותיהם, הוא החליט שמגדלים לא צריכים לסבול והמשפחות שלהם לא צריכות להפגע כדי לחסוך לו כסף. פעם ראשונה ששמעתי גישה כזו, לי זה היה חדש ומעניין. עוד חומר למחשבה בדרך לסופר. כאילו עד עכשיו לא היו לי מספיק שיקולים לעשות בבחירה של ראש כרובית אחד...

האוכל בשיעור היה טעים מאד והשיעור עצמו מרתק, כך שאתמול בערב הכנתי סלט כרוב מושקע שהכנו בשיעור וניסיתי גם להכין טמפה ברוטב ברביקיו כמו בשיעור, רק עם חומרים שהיו לי בבית, כי רשימת החומר לרוטב הייתה מגילה רצינית.

הכרוב, היה פשוט יותר מהרוטב, אבל גם הוא דורש טיפה השקעה ומתאים בהחלט לזן ואומנות המטבח שלי. 

החומרים:

8 שיני שום

3 כפות שמן זית

כפית אורגנו

1/2 כפית מלח

2 כפות אגבה או מייפל

3 כפות מירין

1/2 כוס ויגאנייז (מיונז טבעוני, הפתיע אותי, היה טעים)

2 כפיות גרידת לימון ו2 כפות מיץ לימון 

כפית זרעי כרוויה (קימל)

1/2 ראש כרוב, חתוך לרצועות דקות

לחמם תנור ל200 מעלות צלזיוס 

לשים בתנור (בתבנית עם נייר אפייה):

8 שיני שום קלופות

3 כפות שמן זית

1 כפית אורגנו 

1/2 כפית מלח

לצלות אותם בתנור 20 דקות ולהפוך באמצע (אחרי 10 דקות), להוציא ולתת להם להתקרר קצת

בינתיים לחתוך את הכרוב, להכין את גרידת הלימון ומיץ הלימון. אחרי שהשום התקרר, להעביר אותו עם השמן והאורגנו לבלנדר, להוסיף לבלנדר את המייפל (או אגבה), מירין, ויגאנייז ומיץ לימון ולהפעיל את הבלנדר ל 45 שניות (בחיי שככה הוא כתב במתכון, מאד מדוייקים פה באמריקה). 

בקערה, לשים את הכרוב עם גרידת הלימון והכרוויה, לשפוך על כל את הרוטב מהבלנדר ולערבב היטב. 

זה מושקע וזה טעים לאללה. 

וביחד עם זה הוא הגיש מיץ מרווה ונהדר ממלון אחד, 1/4 כוס נענע קצוצה דק, גרידה מלימון אחד וכוס קרח. רק לטחון את הכל יחד בבלנדר, הוא הוסיף סוכר, לדעתי אין צורך, תבדקו ותחליטו.

לרוויה, לחיים ולימים של שקט.

רגע בלי פוליטיקה

קשה לכתוב בימים כאלה. אין רוגע. הלב עם המשפחה והחברים וקשה לכתוב משהו ולא לחשוש שזה אולי לא מתאים עכשיו. מצד שני זוכרת את עצמי בתקופות מלחיצות בארץ, דווקא מחפשת משהו להתעסק איתו, או לקרוא, כזה שהכי לא קשור למצב הכי מנותק. להרגיש לרגע נורמלית. להתעסק בקטנות. הקטנות שהן החיים האמיתיים שלא עוותו דרך משקפת האלימות, המלחמה, המצב.

חשבתי על ההורים שנאלצים לשבת בבית עם הילדים שסגרו להם את הקייטנות ועל אלה שיושבים בעבודה וחושבים על הילדים שהולכים עכשיו בקייטנה לממד, בלי אמא ואבא אבל עם הרבה חברים שמפחדים בדיוק כמוהם ונותנים כח אחד לשני, כי זה מה שחברים עושים, גם בגיל חמש. 

חשבתי על לשכב במיטה בלילה, הילדים ישנים וברור שתיכף תהיה אזעקה. השקט מסביב עד הפעם הבאה. ההרגשה בבטן והרצון שכל זה יגמר כבר ונחזור לקיץ חם ונורמלי. לשבת עם הילדים בפארק עם קרטיבים שמלכלכים את כל הבגדים שוב פעם ולא לחשוב, כמה קרוב או רחוק המרחב מוגן. 

חשבתי על כל המילואימניקים שבאו בלי לחשוב פעמיים, אפילו שהיו מעדיפים בהרבה ללכת מחר בבוקר עם הילדים לים, אפילו אם הם יעירו אותם שוב בשש בבוקר בשבת. חשבתי גם על אלה שכבר עברו את גיל 40 ועם ילדים בבית שאמרו די, עברנו את מלחמת לבנון השנייה ועמוד ענן וזה לא מגיע לילדים שלנו והבנתי גם אותם, לגמרי. חשבתי על כמה אהבה היא המניע העיקרי אצל כל כך הרבה אנשים וכמה שזה המניע הכי טוב שאי אפשר לערער עליו. 

אני בטוחה שכולכם מוצאים את העידוד והשמחה בילדים, במשפחה ועם החברים. אני יודעת שמה ששומר על כולם זו אופטימיות קוסמית שתמיד קיימת בארץ והיכולת לצחוק במצבים הכי מוטרפים.

רק תשמרו על עצמכם ותנשמו עמוק בשבילכם ובשביל הילדים.

שמחת חיים מתחת לשולחן בסלון

כשהייתי בתיכון, החברה הכי טובה ואהובה שלי ידעה שאם רואים את הרצפה בחדר שלי זה סימן שמשהו לא תקין. אף פעם לא הייתי מהמסודרות. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת בית מסודר. אני אוהבת שהכל במקום. אני פשוט לא מתפנה לפעולת הסידור לעיתים קרובות מדי.

כדי להתגבר על המכשול המפריד בין לאהוב בית מסודר ולא לסדר הרבה, אני משתדלת לא לאגור רכוש. אני בעד הסגנון המינימליסטי. נכון, כשאני חוזרת מהעבודה והבנות החריבו את הסלון, זה די מעצבן ונכון, כשאלון טוען שהן ירשו את זה ממני, זה גם די מעצבן. אבל בסך הכל כשאני קמה בבוקר, לפני כולם (לא להתרגש, עכשיו 9:30 בבוקר ואני היחידה שערה פה), הבלאגנים הקטנים שנשארו מאתמול, גורמים לי לחייך. ככה נראה בית שחיים בו אנשים שמחים. שמחה מהסוג שמדבר אלי.

נעליים קטנות שנשארו מתחת לשולחן בסלון

מברשת השיער של הבנות על השולחן בסלון, עם בליל חפצים מקרי ופירורים מכל מה שכירסמו שם אתמול למרות ש"אסור לאכול בסלון"

ובעיקר המזנון/ספסל בכניסה לבית שנראה בערך כמו שנראתה הרצפה בחדר שלי אי אילו שנים אחורה

אפשר לומר שמה שמוביל את ההתנהגות שלי בחיים הוא כלל פשוט מאד ואפילו די שיטחי והוא שרוב הזמן, נגיד 80%, יהיה לי כיף. זה נכון להכל, לעבודה, לחברים, לזוגיות ולהורות. כשהאיזון הזה מתערער או מופר, מצלצל לי פעמון אזהרה שאומר, צריך לתקן, צריך לחזור לאיזון ואז אני נכנסת לפעולה. אני בוחנת מה מפר את האיזון, מה כדאי לשנות ואיך. אני לא פזיזה בזה, אני מאד ריאלית, למשל מקום עבודה זה מאד לא פשוט לשנות מהיום למחר וגם לא צריך. לפעמים זיהוי הבעיה והכנת תכנית פעולה, כבר משפרת את ההרגשה הפנימית והופכת את הכל לאפשרי וכן, גם בעל משמעות אחרת.

שינוי במקום העבודה יכול להיות שינוי תנאים, פוקוס שונה, וכן גם החלטה למצוא מקום אחר ולעזוב. כבר יצא לי להחליט במקום עבודה שעשה שמות בשמחת החיים שלי שיהיה נכון לעזוב אותו רק בעוד שנה מאותה נקודת זמן שבא הבנתי שהוא לא בשבילי. ידעתי שזה הדבר הנכון, להמשיך ולהשקיע שנה ולעבוד במרץ, כדי שהעזיבה תהייה הוגנת ונכונה לכל הצדדים. הידיעה וההחלטה הזו סחבו אותי קדימה והשנה הזו הביאה תוצאות יותר טובות ממה שיכולתי לשער.

80% כיף. הכמות הזו גורמת לי להרגיש שאני חיה הכי טוב שאני יכולה, השאיפה הזו, מחזיקה אותי תמיד עירנית לתחושות שלי. באותה מידה לא תמיד אני מצליחה להחיל את הכלל על כל תחומי החיים שלי, לפני שנה בערך הבנתי שאני לא מרגישה ככה עם הגוף שלי. איך פיספסתי כזה דבר? זה הרי הדבר הכי קרוב אליי האפשרי. אבל הנה, פספסתי. אני חושבת שההשקעה הרתיעה אותי, הידיעה שהגוף שלי הוא 100% השקעה בעצמי ואין פה השפעה אמיתית על אף אחד אחר (טוב, אולי אלון לא יסכים עם ההצהרה הזו) הרגישה לי סוציומטית מדי. וכשאני שואלת את עצמי למה זה ככה, אני מניחה שזו תוצאה של חינוך וערכים שרבים גדלים עליהם. חטא הגאווה, ערך הצניעות, הנתינה. כל אלה נמצאים גבוה מאד בסולם הערכים, ובמבט ראשון הם לא כוללים נתינה לעצמנו, רק לאחרים.

אני יכולה להגיד שאני עדיין עובדת על זה, על להשקיע בעצמי ובגוף שלי. אני כורכת את זה עם להשקיע במשפחה שלי בחלק מהמקרים, כמו האוכל שאני קונה ומכינה ואני עובדת על הדברים שהם רק שלי, כמו הלימודים שלי, הבלוג הזה, להגיע קצת יותר מאוחר הביתה כי חשוב לי ללכת ברגל וכן גם לעשות כל מיני תרגילי ספורט שאני אוספת ומאמצת לשיגרת היום שלי.

איך הגעתי מבית מבולגן לזה? אין לי מושג. אבל אני בהחלט שוקלת לחתום את הפוסט הזה ב"יומני דנית" ואם אתם לא יודעים מה זה, תשאלו מישהו שנולד בשנות ה 70 ;-)