כשהייתי בתיכון, החברה הכי טובה ואהובה שלי ידעה שאם רואים את הרצפה בחדר שלי זה סימן שמשהו לא תקין. אף פעם לא הייתי מהמסודרות. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת בית מסודר. אני אוהבת שהכל במקום. אני פשוט לא מתפנה לפעולת הסידור לעיתים קרובות מדי.
כדי להתגבר על המכשול המפריד בין לאהוב בית מסודר ולא לסדר הרבה, אני משתדלת לא לאגור רכוש. אני בעד הסגנון המינימליסטי. נכון, כשאני חוזרת מהעבודה והבנות החריבו את הסלון, זה די מעצבן ונכון, כשאלון טוען שהן ירשו את זה ממני, זה גם די מעצבן. אבל בסך הכל כשאני קמה בבוקר, לפני כולם (לא להתרגש, עכשיו 9:30 בבוקר ואני היחידה שערה פה), הבלאגנים הקטנים שנשארו מאתמול, גורמים לי לחייך. ככה נראה בית שחיים בו אנשים שמחים. שמחה מהסוג שמדבר אלי.
נעליים קטנות שנשארו מתחת לשולחן בסלון
מברשת השיער של הבנות על השולחן בסלון, עם בליל חפצים מקרי ופירורים מכל מה שכירסמו שם אתמול למרות ש"אסור לאכול בסלון"
ובעיקר המזנון/ספסל בכניסה לבית שנראה בערך כמו שנראתה הרצפה בחדר שלי אי אילו שנים אחורה
אפשר לומר שמה שמוביל את ההתנהגות שלי בחיים הוא כלל פשוט מאד ואפילו די שיטחי והוא שרוב הזמן, נגיד 80%, יהיה לי כיף. זה נכון להכל, לעבודה, לחברים, לזוגיות ולהורות. כשהאיזון הזה מתערער או מופר, מצלצל לי פעמון אזהרה שאומר, צריך לתקן, צריך לחזור לאיזון ואז אני נכנסת לפעולה. אני בוחנת מה מפר את האיזון, מה כדאי לשנות ואיך. אני לא פזיזה בזה, אני מאד ריאלית, למשל מקום עבודה זה מאד לא פשוט לשנות מהיום למחר וגם לא צריך. לפעמים זיהוי הבעיה והכנת תכנית פעולה, כבר משפרת את ההרגשה הפנימית והופכת את הכל לאפשרי וכן, גם בעל משמעות אחרת.
שינוי במקום העבודה יכול להיות שינוי תנאים, פוקוס שונה, וכן גם החלטה למצוא מקום אחר ולעזוב. כבר יצא לי להחליט במקום עבודה שעשה שמות בשמחת החיים שלי שיהיה נכון לעזוב אותו רק בעוד שנה מאותה נקודת זמן שבא הבנתי שהוא לא בשבילי. ידעתי שזה הדבר הנכון, להמשיך ולהשקיע שנה ולעבוד במרץ, כדי שהעזיבה תהייה הוגנת ונכונה לכל הצדדים. הידיעה וההחלטה הזו סחבו אותי קדימה והשנה הזו הביאה תוצאות יותר טובות ממה שיכולתי לשער.
80% כיף. הכמות הזו גורמת לי להרגיש שאני חיה הכי טוב שאני יכולה, השאיפה הזו, מחזיקה אותי תמיד עירנית לתחושות שלי. באותה מידה לא תמיד אני מצליחה להחיל את הכלל על כל תחומי החיים שלי, לפני שנה בערך הבנתי שאני לא מרגישה ככה עם הגוף שלי. איך פיספסתי כזה דבר? זה הרי הדבר הכי קרוב אליי האפשרי. אבל הנה, פספסתי. אני חושבת שההשקעה הרתיעה אותי, הידיעה שהגוף שלי הוא 100% השקעה בעצמי ואין פה השפעה אמיתית על אף אחד אחר (טוב, אולי אלון לא יסכים עם ההצהרה הזו) הרגישה לי סוציומטית מדי. וכשאני שואלת את עצמי למה זה ככה, אני מניחה שזו תוצאה של חינוך וערכים שרבים גדלים עליהם. חטא הגאווה, ערך הצניעות, הנתינה. כל אלה נמצאים גבוה מאד בסולם הערכים, ובמבט ראשון הם לא כוללים נתינה לעצמנו, רק לאחרים.
אני יכולה להגיד שאני עדיין עובדת על זה, על להשקיע בעצמי ובגוף שלי. אני כורכת את זה עם להשקיע במשפחה שלי בחלק מהמקרים, כמו האוכל שאני קונה ומכינה ואני עובדת על הדברים שהם רק שלי, כמו הלימודים שלי, הבלוג הזה, להגיע קצת יותר מאוחר הביתה כי חשוב לי ללכת ברגל וכן גם לעשות כל מיני תרגילי ספורט שאני אוספת ומאמצת לשיגרת היום שלי.
איך הגעתי מבית מבולגן לזה? אין לי מושג. אבל אני בהחלט שוקלת לחתום את הפוסט הזה ב"יומני דנית" ואם אתם לא יודעים מה זה, תשאלו מישהו שנולד בשנות ה 70 ;-)
כדי להתגבר על המכשול המפריד בין לאהוב בית מסודר ולא לסדר הרבה, אני משתדלת לא לאגור רכוש. אני בעד הסגנון המינימליסטי. נכון, כשאני חוזרת מהעבודה והבנות החריבו את הסלון, זה די מעצבן ונכון, כשאלון טוען שהן ירשו את זה ממני, זה גם די מעצבן. אבל בסך הכל כשאני קמה בבוקר, לפני כולם (לא להתרגש, עכשיו 9:30 בבוקר ואני היחידה שערה פה), הבלאגנים הקטנים שנשארו מאתמול, גורמים לי לחייך. ככה נראה בית שחיים בו אנשים שמחים. שמחה מהסוג שמדבר אלי.
נעליים קטנות שנשארו מתחת לשולחן בסלון
מברשת השיער של הבנות על השולחן בסלון, עם בליל חפצים מקרי ופירורים מכל מה שכירסמו שם אתמול למרות ש"אסור לאכול בסלון"
ובעיקר המזנון/ספסל בכניסה לבית שנראה בערך כמו שנראתה הרצפה בחדר שלי אי אילו שנים אחורה
אפשר לומר שמה שמוביל את ההתנהגות שלי בחיים הוא כלל פשוט מאד ואפילו די שיטחי והוא שרוב הזמן, נגיד 80%, יהיה לי כיף. זה נכון להכל, לעבודה, לחברים, לזוגיות ולהורות. כשהאיזון הזה מתערער או מופר, מצלצל לי פעמון אזהרה שאומר, צריך לתקן, צריך לחזור לאיזון ואז אני נכנסת לפעולה. אני בוחנת מה מפר את האיזון, מה כדאי לשנות ואיך. אני לא פזיזה בזה, אני מאד ריאלית, למשל מקום עבודה זה מאד לא פשוט לשנות מהיום למחר וגם לא צריך. לפעמים זיהוי הבעיה והכנת תכנית פעולה, כבר משפרת את ההרגשה הפנימית והופכת את הכל לאפשרי וכן, גם בעל משמעות אחרת.
שינוי במקום העבודה יכול להיות שינוי תנאים, פוקוס שונה, וכן גם החלטה למצוא מקום אחר ולעזוב. כבר יצא לי להחליט במקום עבודה שעשה שמות בשמחת החיים שלי שיהיה נכון לעזוב אותו רק בעוד שנה מאותה נקודת זמן שבא הבנתי שהוא לא בשבילי. ידעתי שזה הדבר הנכון, להמשיך ולהשקיע שנה ולעבוד במרץ, כדי שהעזיבה תהייה הוגנת ונכונה לכל הצדדים. הידיעה וההחלטה הזו סחבו אותי קדימה והשנה הזו הביאה תוצאות יותר טובות ממה שיכולתי לשער.
80% כיף. הכמות הזו גורמת לי להרגיש שאני חיה הכי טוב שאני יכולה, השאיפה הזו, מחזיקה אותי תמיד עירנית לתחושות שלי. באותה מידה לא תמיד אני מצליחה להחיל את הכלל על כל תחומי החיים שלי, לפני שנה בערך הבנתי שאני לא מרגישה ככה עם הגוף שלי. איך פיספסתי כזה דבר? זה הרי הדבר הכי קרוב אליי האפשרי. אבל הנה, פספסתי. אני חושבת שההשקעה הרתיעה אותי, הידיעה שהגוף שלי הוא 100% השקעה בעצמי ואין פה השפעה אמיתית על אף אחד אחר (טוב, אולי אלון לא יסכים עם ההצהרה הזו) הרגישה לי סוציומטית מדי. וכשאני שואלת את עצמי למה זה ככה, אני מניחה שזו תוצאה של חינוך וערכים שרבים גדלים עליהם. חטא הגאווה, ערך הצניעות, הנתינה. כל אלה נמצאים גבוה מאד בסולם הערכים, ובמבט ראשון הם לא כוללים נתינה לעצמנו, רק לאחרים.
אני יכולה להגיד שאני עדיין עובדת על זה, על להשקיע בעצמי ובגוף שלי. אני כורכת את זה עם להשקיע במשפחה שלי בחלק מהמקרים, כמו האוכל שאני קונה ומכינה ואני עובדת על הדברים שהם רק שלי, כמו הלימודים שלי, הבלוג הזה, להגיע קצת יותר מאוחר הביתה כי חשוב לי ללכת ברגל וכן גם לעשות כל מיני תרגילי ספורט שאני אוספת ומאמצת לשיגרת היום שלי.
איך הגעתי מבית מבולגן לזה? אין לי מושג. אבל אני בהחלט שוקלת לחתום את הפוסט הזה ב"יומני דנית" ואם אתם לא יודעים מה זה, תשאלו מישהו שנולד בשנות ה 70 ;-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה