רגע בלי פוליטיקה

קשה לכתוב בימים כאלה. אין רוגע. הלב עם המשפחה והחברים וקשה לכתוב משהו ולא לחשוש שזה אולי לא מתאים עכשיו. מצד שני זוכרת את עצמי בתקופות מלחיצות בארץ, דווקא מחפשת משהו להתעסק איתו, או לקרוא, כזה שהכי לא קשור למצב הכי מנותק. להרגיש לרגע נורמלית. להתעסק בקטנות. הקטנות שהן החיים האמיתיים שלא עוותו דרך משקפת האלימות, המלחמה, המצב.

חשבתי על ההורים שנאלצים לשבת בבית עם הילדים שסגרו להם את הקייטנות ועל אלה שיושבים בעבודה וחושבים על הילדים שהולכים עכשיו בקייטנה לממד, בלי אמא ואבא אבל עם הרבה חברים שמפחדים בדיוק כמוהם ונותנים כח אחד לשני, כי זה מה שחברים עושים, גם בגיל חמש. 

חשבתי על לשכב במיטה בלילה, הילדים ישנים וברור שתיכף תהיה אזעקה. השקט מסביב עד הפעם הבאה. ההרגשה בבטן והרצון שכל זה יגמר כבר ונחזור לקיץ חם ונורמלי. לשבת עם הילדים בפארק עם קרטיבים שמלכלכים את כל הבגדים שוב פעם ולא לחשוב, כמה קרוב או רחוק המרחב מוגן. 

חשבתי על כל המילואימניקים שבאו בלי לחשוב פעמיים, אפילו שהיו מעדיפים בהרבה ללכת מחר בבוקר עם הילדים לים, אפילו אם הם יעירו אותם שוב בשש בבוקר בשבת. חשבתי גם על אלה שכבר עברו את גיל 40 ועם ילדים בבית שאמרו די, עברנו את מלחמת לבנון השנייה ועמוד ענן וזה לא מגיע לילדים שלנו והבנתי גם אותם, לגמרי. חשבתי על כמה אהבה היא המניע העיקרי אצל כל כך הרבה אנשים וכמה שזה המניע הכי טוב שאי אפשר לערער עליו. 

אני בטוחה שכולכם מוצאים את העידוד והשמחה בילדים, במשפחה ועם החברים. אני יודעת שמה ששומר על כולם זו אופטימיות קוסמית שתמיד קיימת בארץ והיכולת לצחוק במצבים הכי מוטרפים.

רק תשמרו על עצמכם ותנשמו עמוק בשבילכם ובשביל הילדים.