אתמול ליוויתי את הבנות שלי בפעם הראשונה בטיול של הצופים. אף פעם לא חשבתי שזה יקרה, לא פינטזתי על זה, או משהו כזה. זה פשוט קרה. באתי לטיול כי זו הפעם הראשונה ששתיהן היו מחוץ לבית ליום שלם ודאגתי. דאגתי מה יקרה אם הן לא ימצאו את עצמן, אם לא יהיה להן עם מי לדבר. סך הכל הילדים בצופים הם לא הילדים מבית הספר וחלקם מכירים עוד מקודם אבל לא את הבנות שלי. אולי הן יעלבו? אולי הן ירצו לשירותים בדיוק כשהמדריכה לא תשים לב. זה טיול צופים למען השם, לא בדיוק מלון וטיול עם אמאבא. וכך בתשע בבוקר עלינו יחד לאוטובוס בחאקי מלא וציפיות גבוהות. הקטנה ראתה ילדה שהכירה מהפעולות בשבועות הקודמים והגדולה התיישבה לידי, לא ראתה מישהי מוכרת.
נסענו כחצי שעה והגענו ליער יפייפה בניו ג'רזי, שם ה Y (המתנ"ס) של מנהטן מקיים את קייטנות הקיץ שלו. המתקנים במקום היו מתוקתקים וכמובן ששירותים היו זמינים ונקיים. התחלתי להרגיש קצת מיותרת. הילדות פגשו את הקבוצות שלהן שהגיעו באוטובוסים נוספים ממנהטן והלכו לפעילות. עכשיו כבר הייתי ממש מיותרת, אבל ממש שמחה ומיותרת.
נכון, היו שם הורים נוספים, השחלנו תפוחי אדמה על חוטי ברזל למדורה ועזרנו במפעל ההאכלה של חניכי השבט, אפילו פגשתי מישהי שהיתה איתי ביסודי והיום חיה בניו יורק. אבל הסיבה שבאתי בגללה, החשש הפנימי שאולי הבנות שלי לא יסתדרו אם אני לא אהיה שם להציל אותן, התבדה, הופרך ונעלם כל כך מהר שניסיתי להציק להן בכל זאת. קר לך? רעבה? מישהו רוצה עגבניית שרי. איזה מזל שהבנות שלי מנומסות, אני כבר הייתי מעיפה את עצמי מהאזור במקומן.
נזכרתי מה אני אהבתי בצופים ולא, לא אהבתי לצרוח שירים בקוליי קולות (אגב 80% מהשירים נשארו עד היום אותו דבר). אהבתי את תחושת החופש, העצמאות, האחריות. להיות בלי ההורים ולהסתדר בקלות. אהבתי להיות בחוץ ואת הטבע ואת כל הילדים שהיו סביבי ואהבו את אותם הדברים בדיוק.
הבנות הסתדרו נהדר, אני לעומת זאת חזרתי כל כך רעבה! נכון הבאתי לי טחינה וקרקרים ופירות ואפילו שקית עם עלי תרד (וואו כמה שאני נשמעת לעצמי חננה עכשיו) אבל כל הדרך הביתה באוטובוס חלמתי על התבשיל שהכנתי יום לפני.
התבשילים הכי טעימים יוצאים לי כשאין כלום בבית. הפעם היו לי 2 מיני דלוריות, לא ראיתם דבר חמוד מזה. דלוריות בגובה של 20 ס"מ. בייבי דלורית.
מצאתי 4 תפוחי אדמה שגידלו כבר עיניים לרוב, 5 גזרים מהמקרר הוספתי בצלי ושום וכוס של בלאק אייד פיז לתבשיל (שהרגע גיליתי שקוראים לה בארץ לוביה) שנראה בהתחלה מתאים מאד להאלואין עם כל העיניים הקטנות האלה.
הכיף בסוג הזה של השעועית הוא שלא צריך להשרות אותה ותוך שעה בערך היא מתרככת יופי.
לפני הכל חממו תנור ל180 צלזיוס (או 350 פרנהייט)
מה היה לנו כאן:
2 מיני דלוריות שקילפתי, חתכתי לרבעים לאורך והוצאתי את הגרעינים (אפשר להמיר בדלורית גדולה)
4-5 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לרבעים
2 בצלים קלופים וחתוכים לרבעים (מוטיב חוזר)
5 גזרים, כן שוב קלופים והם היו ממש ארוכים אז חתכתי ל...רבעים
כוס לוביה (בלאק אייד פיז)
ראש שום מופרד לשיניים מקולפות
2 מקלות קינמון
2 כפות סילאן
1 כפית טימין יבש (אם יש לכם טרי שימו שני ענפים יפים בסיר)
כפית פפריקה אדומה
מלח פלפל
שמן זית ומים שהורתחו בקומקום הסמוך
בסיר שמתאים לתנור, חממו שמן זית ושימו את כל הירקות ללא השעועית, תנו לירקות להצרב מעט תוך כדי ערבוב, הוסיפו את התבלינים , הסילאן ואת השעועית. הוסיפן מים כמעט עד כיסוי והביאו לרתיחה חזקה. עכשיו נותר לכסות את הסיר, להעביר אותו לתנור ולתת לעסק הזה למלא לכם את הבית בניחוח מדהים של קינמון.
אני הצצתי אחרי שעה, את השעועית שלא קיבלו מספיק מים דחפתי למעמקי הסיר והמשכתי עוד חצי שעה. אפשר גם יותר, הירקות רק מרוויחים מלשבת בסיר, אפשר גם להכין יום קודם.
היה לי מאד טעים עם כף טחינה מעל ועלים ירוקים מתחת. והיה לי הכי טעים יום למחרת עם ריח של מדורה צופית בשיער ורעב גדול בבטן, מיום שלם בטבע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה