עברתי דירה...

בדרך כלל אוכל-ההמשך

בישולדת שמח!

פעם אנשים לא היו מבשלים לבד במטבח. לפחות לא כל הזמן. היו נאספים יחד, אולי יותר נאספות יחד. חותכות, קוצצות, מגלגלות, ממלאות, מטגנות, מבשלות, מקפיצות ואופות. בשבילי חוויה של בישול כזה ביחד, קשקושים מעל הסיר, סיפורים עטופים בבצק. בדיחות ליד התנור... כל זה נראה לי כמו בילוי מושלם.

החלטתי לתת לעצמי ולחברה שלי שרון, חוויה שכזו מתנה ליומולדת. בניתי תפריט, מתכונים מצאתי ברשת, מתכונים שהמצאתי לכבודנו, הכל לפי העדפות החברות שיבואו. הדפסתי מתכונים, שרון עברה על הכל, הוסיפה וגם ערכה קניות, השותפה המושלמת! וכך ביחד עם עוד 7 חברות, 2 שולחנות מתקפלים באמצע הסלון, קרשים, סינרים, סכינים והמון שמחה ורצון טוב, ארגנו לנו בישולדת.

זה באמת היה כמו שחלמתי. חבורת נשים עם סינרים וסכינים, רק טוב יכול לצאת מזה. המתכונים הוגרלו בין כולן ויצאנו לדרך. בין הסירים, לתנור, לחיתוך ולתיבול, צחקנו, שמחנו ואפילו הבנות שלי לא התאפקו והצטרפו לחגיגה, קוצצות ומגלגלות, עוזרות ומשתתפות כמו גדולות. אחר כך ערכנו שולחן גדול לכולן, לגדולות ולקטנות.

השולחן היה כל כך צבעוני ויפה. תשע נשים ושתי ילדות יכולות לחתוך המון ירקות ושולחן עם כל כך הרבה סוגי ירקות, תמיד ייראה חגיגי וצבעוני. וזהו, התיישבנו לאכול. האוכל היה כל כך טעים והכל בזכות האווירה, האהבה ושמחת החיים שהורגשה בכל מנה ומנה. 

פשוט חגיגת יומולדת מושלמת, בישולדת!

אחד המתכונים שאהבתי היה פשוט מאד ומאז כבר הכנתי אותו פעמיים בבית. כרובית צלויה על טחינה, עם עגבניות שמקשטות הכל מלמעלה. זה מתכון שכדי להכין קרוב לארוחה ולהגיש מיד לשולחן כשהכרובית עדיין רותחת ולא הספיקה להתקרר מהטחינה. 

2-3 כרוביות (תלוי כמה אוכלים)

שמן זית

מלח

טחינה טובה (מטחינה גולמית, לימון ומלח)

4 עגבניות חתוכות לקוביות קטנות או חופן עגבניות שרי חתוכות לרבעים

מחממים תנור ל 200 מעלות צלזיוס או 400 פרנהייט

חותכים את הכרוביות לפרוסות עבות (עם הגזע)

מסדרים בתבנית אפייה, על נייר אפייה שהוברש במעט שמן זית. ממליחים ומברישים את הכרוביות בשמן זית. אופים בתנור עד שיתרככו ויזהיבו היטב, תלוי בתנור בין 40 דקות לשעה.

מכינים את הטחינה, מערבבים את העגבניות החתוכות עם כף שמן זית ומלח.

ממש לפני ההגשה, שופכים שכבה של טחינה בתבנית הגשה רחבה (חצי סנטימטר עומק). מסדרים על הטחינה את פרוסות הכרובית החמה ומפזרים מעל את העגבניות. 

בתיאבון!

בר סלטים אצלך במטבח

יש את הנפש ויש את הגוף והשילוב בין שניהם שווה יותר מכל דרך שאבחר רק באחד מהם. הגישה ההוליסטית כל כך טבעית ונכונה לגוף ולנפש שאם מקשיבים טוב טוב פנימה יודעים בדיוק מה טוב ומה לא. מה עוזר להרגיש נעים ובריא ומה פחות. אז למה לפעמים אני עושה מה שברור שלא יעשה לי טוב? למשל, לאכול פסטה ברוטב שמנת. אני הרי יודעת שכף אחת של פסטה שמנת גורמת לי להרגיש כאילו אכלתי משקולת. אז למה אני בכל זאת אוכלת פסטה בשמנת לפעמים, פשוט כי בא לי? לפעמים מתעורר חשק לאוכל הכי לא קשור לכלום והגוף מנסה להגיד משהו ולי קשה לפענח. אולי הוא צריך שומן? אולי המתיקות המתונה שברוטב הזה? אולי הסידן? מה שבטוח הייתי יכולה להשיג את כל הדברים האלה בדרכים שהיו גורמים לי להרגיש טוב יותר. רק שזה קצת מעצבן לחשוב תמיד על למה ומה טוב יותר. להיות תמיד מודעת ויודעת וחכמה יותר. אז מה עושים? טועים ולפעמים גם משלמים על זה.

כשאוכלים טוב החשקים האלה באים פחות. כשהאוכל הזמין, נראה טוב, מפתה, טעים ומזמין, קל יותר לאכול אותו ופחות מתחשק משהו שאני יודעת שלא טוב לי. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי כשאני נכנסת הביתה זה שיחכה לי שם בר סלטים. עם יד על הלב, אם היה לכם בר סלטים בבית, צבעוני ונגיש לא הייתם אוכלים קודם ממנו?

אז תכלס, זה לא מאד מסובך שהיה כזה בבית. רוב הדברם בבר סלטים לא מחייבים הכנה מוקדמת ורוטב אפשר להכין בקלות לשבוע.

מה צריך שיהיה בבית בשביל זה?

עלים ירוקים - עדיף כאלה שכבר באים שטופים ומוכנים לשימוש
ירקות שאתם הכי אוהבים - עגבניות שרי הכי זמינות ואפילו לא חייבים לשתוף אותן. השאר דורשים טיפה יותר השקעה, נכון, אבל אפשר להשתמש בהם רק כשיש כח וסבלנות. ביום לחוץ בזמן, אפשר ללכת רק על ירוקים ועגבניות שרי ולהתפנק בכל שאר התוספות כמו:

• גרגרי חומוס מבושלים
• סלק שקניתם בחבילת וואקום כבר מבושל
• זיתים
• לבבות ארטישוק מוחמצים
• כל מיני חמוצים שאוהבים
• לבבות דקל
• פטריות - אם הן קטנות אפילו לא צריך לחתוך
• חצילים כבושים או אפילו סלט קוביות חצילים 
• עדשים שבישלתם לארוחת צהריים אתמול
• גרעינים, צנוברים, בוטנים, קשיו, חמוציות ומה לא בעצם?

מי שאוכל הכל יכול תמיד להוסיף, כמו הבנות שלי, טונה או ביצה קשה, גבינות ועוד.

כשכל השפע הזה זמין במטבח ובמקרר, יש לכם בר סלטים בבית. פשוט תוסיפו את הרשימה הזו לקנייה הבאה בסופר ותהנו.

ולגבי רטבים - טחינה נשמרת טוב במקרר והולכת נהדר עם הכל ואפשר גם להכין בצנצנת ויניגרט בלסמי קטן עם:

1/3 בלסמי
1/3 חומץ הדרים או חומץ לבן אחר טוב
מלח פלפל
חצי כפית חרדל
כף סילאן
לשקשק בצנצנת סגורה היטב (!) ולהוסיף:
2 כפות שמן זית ועד 1/3 כוס שמן זית, לאטום את הצנצצנת ולשקשק היטב שוב.

הצנצנת הזו תספיק לכם לשבוע שלם של סלטים.

בתיאבון!

יש ערבים כאלה שמתחשקת לי ארוחת ערב קצת יותר מושקעת בלי סיבה. הבנות היו בבית, משחקות ומציירות ורואות טלוויזיה. אלון בדרך הביתה ואני בדיוק חזרתי מהסופר. הבטחתי לגדולה הפתעה לארוחת הערב. לא מסיבה הגיונית במיוחד, פשוט כששאלתי אותה מה להכין ולא היה (גם) לה רעיון, היא ביקשה הפתעה. אז זרמתי לשורשים הסלובקיים שלי ושלפתי כמה תפוחי אדמה. יש משהו בתפוחי אדמה שאצלי אומר משפחה. ככה זה, ירושה מאמא שלי אני מניחה. רק תנו לה תפוחי אדמה, נכון אמא?

נזכרתי שקניתי גם בטטה גדולה וסגולה שעוד לא בדקתי אותה, עד היום רק ניסיתי תפוחי אדמה סגולים, אז הפעלתי תנור והתחלתי לחתוך או יותר נכון לפרוס.

יש משהו בפעולת הפריסה שמאוד מרגיע אותי, בכלל בפעולת החיתוך והקיצוץ של ירקות. זה גם מזכיר לי תמיד את הספר "המטבח" של בננה יושימוטו בתרגום לעברית של שונית שחל-פורת המקסימה. אז נסחפת לי בזכרונות נעימים, פרסתי ופרסתי והוספתי גם בצל לחגיגה, כי אלון אוהב וגם אני והבנות יוכלו לדלג עליו בקלות. ככה זה שמכינים אוכל למשפחה, המוצרים שנכנסים, נכנסים תמיד מתוך אהבה לאנשים שיאכלו אותם אחר כך והאוכל מקבל תפניות מפתיעות ותמיד טעימות. כשהכנסתי את הכל לתנור, קיבלתי ביקור במטבח מהגדולה שהזמינה גם סלט עם הרוטב שעשית לפני שבועיים. אז הן נידלקו על ויניגרט בלסמי ואפילו על עלי בייבי תרד איזה כיף.

אחר כך הן ערכו שולחן, אלון הגיע דבוק לטלפון באיזו שיחת עבודה ועד שהכל היה על השולחן כולם כבר היו מוכנים, עם המון שמחה וסיפורים מצחיקים של סוף היום ובעיקר זכינו לשמוע את הגרסא של הבנות למחזמר מטילדה בגרסא מקוצרת, בין ביס לביס. באמת שהיה ערב כיף!

אז איך מכינים:
מחממים תנור ל 450 פרנהייט שזה 230 מעלות צלזיוס.
פורסים לפרוסות דקות יחסית:
4-5 תפוחי אדמה
1 בטטה גדולה מאורכת או שתיים בינוניות
2 בצלים

1/3 כוס שמן זית
מלח (ואם הילדים שלכם מרשים אז גם פלפל)
כפית אבקת שום
6 ענפי טימין או כפית וחצי טימין יבש

את כל הפרוסות (לא כולל הבצל כי הוא יתפרק מאד) שמים בקערה ומוסיפים להם את שמן הזית והתבלינים (טימין יבש מוסיפים עכשיו), מערבבים טוב עם הידים שהכל יתובל טוב ומתחילים לסדר בצפיפות יחד עם בצל בתבנית לתנור. אם יש טימין טרי מוסיפים אותו על הכל, את זמן הזית המתובל שנשאר בקערת הערבוב, מטפטפים על הכל מלמעלה.

זהו, שעה בתנור. כדי לוודא שמוכן שולפים פרוסה וטועמים.

בתיאבון!

הגיגיי חורף וטריק אחד למרק

הקור של השבועיים האחרונים הרג אותי. הטעות היתה לצאת למינוס עשרים וכמה מעלות רק עם מחממי אוזניים ובלי כובע של ממש. התשלום על הטעות הזו התחיל עם כאבים עזים בחצי פרצוף והסתיים בסינוסיטיס, אנטיביוטיקה וכל הוואג'ראס. לא פשוט לחיות בחורף כזה. הכל קפוא וקר ולא משנה אם השמש יוצאת לאיזה יום, זה רק אומר שיהיה עוד יותר קר.

זה בהחלט החורף הכי קר שהיה לנו מאז שהגענו לניו יורק ויש לי חשש שמישהו עשה את זה בכוונה כדי להקל עלינו את החזרה לארץ. אין דבר שיותר  מתחשק לי עכשיו מחורף ישראלי, עם טמפרטורות של מעל ל 0. השיא היה שגם הטמפרטורות בפרנהייט הגיעו למתחת לאפס. זה כבר היה נראה לי לא הגיוני בעליל.

לפני שככה נפלתי למשכב, התלבטתי מה יותר מתחשק בקור הזה, עוגיות או מרק. אין ספק שמרק לקח בהליכה, מה גם שעוגיות הטחינה שהכנתי לא זכו לתהילת עולם מצד הבנות. לפעמים הניסיון שלי להכין את האוכל כמה שיותר בריא, מייצר חוויות פחות משמחות. אבל אני ממשיכה, אפילו אם לפעמים זה מרגיש קצת סיזיפי. 

נכון שהרבה יותר קל לאכול פשוט מה שיש? אז מה אם יש בזה המון סוכר או קמח לבן או חומרים משמרים. למה אני צריכה לעבוד כל הזמן בלהיות בריאה ולדאוג למשפחה שלי שתהיה בריאה. למה זה דורש עבודה ולא בא בקלות? נכון שזה מעצבן? הייתי רוצה למצוא חנות אחת, סופר מרקט אחד שבו, לא משנה מה אקח מהמדף, זה יהיה בריא וטעים וכיף וכן, גם מפנק. 

זה לא קצת מוזר שמי שמספק לנו את האוכל שלנו מונע משיקולים כלכליים ותו לא? כי כשאני מספקת את האוכל למשפחה שלי, השיקול הכלכלי הוא אף פעם לא הראשון בתור. המשק המספק לנו את האוכל, מורכב מאנשים כמוני שבסופו של יום הולכים הביתה ומאכילים את המשפחה שלהם. איך זה קרה, שם באמצע הדרך, מהעבודה הביתה או מהבית לעבודה שאותם אנשים שינו את סדר העדיפויות שלהם ובגלל זה האוכל פחות איכותי, או אפילו מסוכן (סיליקון בחלב, מי שזוכר)?

למה אותם אנשים מפעילים סולם ערכים שונים בבית ובעבודה? איך איכר יכול לרסס את האוכל שהוא נותן לילדים שלנו בחומר שהוא לא היה מקרב לילדים שלו? זה מוזר, נכון? איך אנשים מגשרים על הפער הזה?

אלה המחשבות שרצות לי בראש כשאני חושבת על להאכיל את המשפחה שלי. ואז באה חברה כמו Farmigo  שבאופן פרדוקסלי יוסדה בישראל ומביאה לי עד פתח הבית מוצרים מחקלאים ויצרנים קטנים באזור מגורי. העיקרון הוא שכל אחד יכול לפתוח נקודת חלוקה אצלו בבית ואנשים מזמינים מוצרים באתר החברה והם מגיעים לנקודת החחלוקה. במקרה בחור מקסים בשם אנדי, פתח נקודת חלוקה כזו בדירה שלו בבניין שלי. כל יום רביעי, בין 5 ל7 אחה"צ, אפשר להגיע אליו ולקבל את מה שהזמנת. הוא וילדיו המתוקים, פותחים את הדלת בחיוך רחב לתושבי השכונה ומחלקים להם שקיות נייר מאורגנות היטב עם מה שהזמינו. יש גם ארגזיי קירור אם הזמנתם מצרכים שמצריכים קירור והכל מתקתק באופן מרשים. 

מאד אהבתי את הרעיון והביצוע, מקווה שהחברה תתחיל לפעול גם בישראל עד שאגיע, מרכז הפיתוח שלהם פועל בישראל, אני לא רואה סיבה שזה לא יצליח בארץ.

בהזמנה הקודמת הזמנתי ירקות למרק כתום ותוך כדי בישולו, נפל לי האסימון (או הטלכרט, או האייפון על האצבע של הרגל) איך להגיע למרקם הנכון במרק מהסוג הזה. נכון במסעדה המרקם הוא תמיד כמו שצריך ובבית זה יוצא דליל מדי או סמיך מדי? אז הטריק הוא ממש פשוט. 

מבשלים את הירקות והתבלינים עם מים שמכסים אותם יפה, כמה סנטימרים מעל עד שהכל רך.  עכשיו כשמגיעים לשלב הריסוקף אם משתמשים במוט ריסוק, פשוט מוציאים איזה ליטר של מים מהסיר הצידה. כך שהמים יגיעו רק לגובה הירקות, קצת מתחת, לא מעליהם. מרסקים טוב ומחזירים כל פעם קצת מהמים עד שמגיעים למרקם שאוהבים. בודקים אם צריך להוסיף מלח או תבלינים אחרים וזהו. את הציר שנשאר, אפשר להקפיא והנה יש לכם ציר ירקות במקפיא ממש כמו לשפים. 

אם אתם עובדים עם מעבד מזון, תעבירו אליו רק את הירקות עם כף מסננת גדול ומעט מהמים. אל תחזירו את הירקות המרוסקים לתוך הסיר עם המים. תוסיפו מים במעבד המזון עד שתגיעו למרקם הנכון ואם הוא לא מספיק גדול, תעשו את זה בסיר אחרי שהעברתם את הציר לקנקן בצד שתוכלו למזוג ממנו לסיר עד שתגיעו למרקם המתאים ושוב, בידקו תיבול ותהנו מציר ירקות למתכונים אחרים. 

זהו להיום, מזון למחשבה.

מרק ירקות שורש בדרך, המווווון סלרי הפעם